אתמול שמעתי ברדיו את התכנית של נתן זהבי במקרה. עלתה לשידור מאזינה בת 74, שניהלה שיחה עם נתן על יוקר המחיה, על עליית המחירים ביותר מ-25% במוצרים מסוימים בשנים האחרונות, על זה שההכנסות שלה אינן מספיקות בשביל לרכוש מוצרים בסיסיים. נתן ציין, שדווקא האנשים שהכי הרבה נפגעים מהמצב של יוקר המחייה, זקנים, חסרי ישע, נכים- אינם מסוגלים לעשות מעשה, לצאת לרחובות ולהפגין. הסכימה איתו המאזינה וסיכמה שאין לה מושג בפייסבוק ושהתפקיד של ליצור מהפכה שתשנה את המצב מוטל כולו על הכתפיים הצעירות של האומה.
גם הנהג שעמו נסעתי, שאינו נראה יותר מ-50, הסכים שהמחאה שייכת לבנותיו, שאותן הוא שולח כביכול בשמו, כי הוא את שלו כבר עשה כשהפגין לפני 35 שנה. גם הוא לא מבין בפייסבוק. עכשיו זה התור שלהן.
אבל ברגע שציינתי שהיום בערב יש הפגנה מול הבית של ציפי לבני לעשות רפורמה בהוצאה לפועל, נזקפו אוניו וזיק של תקווה עלה בעיניו. ישר הוא ביקש לשמוע עוד. רק הקראתי לו מהאיוונט את השעה ואת הכתובת של השרה. הוא אמר שלזה הוא בטוח יגיע (הייתי יכולה גם לזכור את הפרטים בעל פה, בלי להיות תלויה בפייסבוק, עדיין זה לא משנה את העובדה שהתקשורת שקרתה כאן הייתה אישית וישירה).
השיחה בינינו התגלגלה, ואז עלה בדעתי רעיון: אם יש כל כך הרבה מבוגרים, זקנים, גיל שלישי, זהב- שאינם נמצאים בפייסבוק, למה שלא נגיע אליהם בדרך אחרת? נניח, דרך הרדיו? זה לא קשה לעלות לשידור כמאזינה, לספר על הפגנה שתהיה מחר-מחרתיים על נושא שבוער לרבים ולרבות, וכך גם אותה מאזינה בת 74 תדע שיש הפגנה. ותוכל לבוא, או לכל הפחות לשלוח את צעירי המשפחה.
אבל זו לא התמונה המלאה ובא לי להרחיב אותה עוד יותר:
ראשית, אנחנו, הצעירים של המחאה, שיצאנו לרחובות, לא יצאנו לבד. היו עמנו גם מבוגרים וזקנים. היום בשלב הנוכחי של המחאה נדמה שהם הפכו אפילו לגרעין הקשה שמקפיד להגיע לכל הפגנה ולא משנה כמה קטנה היא ומייאשת. נכון, הם מעטים, אבל אני מעריצה אותם והם נותנים כוח, גב, ניסיון, נותנים לנו את הפרספקטיבה שכל כך חסרה לנו, הצעירים, להבין שמהפכות קורות לאט, שדרושה התמדה, גם אם זה לוקח דור או שניים, גם אם הפעם הגיעו רק 20 מפגינים. שלא לדבר על הידע הרב של אותם מפגינים שעבדו במשך שנים רבות גם במערכות ציבוריות ובתאגידים ויודעים בדיוק נגד מה אנחנו מפגינים ואיך אפשר לשנות את זה.
שנית, הפייסבוק הוא ממש לא תורה מסיני. עם כל הכבוד לאדון צוקרברג, הרבה מאוד מההפגנות שארגנתי דרך פייסבוק היו יחסית קטנות, לעומת הפגנות שהיה סביבן מערך מוצלח של עבודת יח"צ, פמפום לעיתונים ולרדיו, יצירת אקשן-אייטמים שיצרו הכנה תודעתית לקראת ההפגנה, כרזות ועוד. אפילו להפך, הייתי אומרת שחלק מההפגנות שארגנתי זכו לריסון משטרתי מאחר שקציני המודיעין המשטרתיים, יחידת להב 433, עקבו אחרי הפרופיל שלי, קראו גם הודעות פרטיות (יש לי הוכחה לזה), הזמינו אותי פעמיים לחקירות על הפגנות עתידיות (פעולה אסורה שהיה עליה מאבק שלאחריו המפכ"ל נדרש לאסור חקירות כאלו), הטילו על הפגנה שרציתי לארגן בגן הורדים מיליון תנאים שאילצו אותי להזיז שוב ושוב את תאריך ההפגנה, מה שגרם לבלבול והוביל לכך שהגיעו מעט מאוד אנשים. הגיוני שהם יעשו את זה, זה התפקיד שלהם. אבל התפקיד שלי כמי שמנסה להרים הפגנה, זה להבין שהפייסבוק, למרות שהוא מסוגל להגיע למאות ולאלפי אנשים, גם חושף אותי מאוד בקלות לגורמים שמדכאים את המחאה.
שלישית, הדור שלנו במידה לא מבוטלת, הפך לאנמי. אני לא משווה בין המחאה אצלנו לבין מדינות אחרות באירופה שכן אצלם הפגנת מיליון איש זה משהו שהרבה יותר קל לארגן בהתחשב בגודל האוכלוסיה. אנחנו אוכלוסיה קטנה. ובאוכלוסיה קטנה זו, המחשב, האייפון ושאר הכלים הטכנולוגיים אולי משמשים ועוזרים ליצירת תקשורת עצמאית וחופשית מהריסון של בעלי ההון, אבל גם גורמים למפגינה המדווחת עם האייפון שלה על המתרחש לפחד שהאייפון ייפול לה מהיד ולהאיט את מהירות הבריחה שלה משוטר שהיא צילמה אותו מכה מפגין אחר.
רוצה לומר, טכנולוגיה היא אליה וקוץ בה. בהתחשב בזה שיש המון אמצעי תקשורת שאפשר להשתמש בהם כדי ליצור את הגל התודעתי הנחוץ ליצירת שינוי משמעותי בחברה, חבל שהדור שלנו נשען כל כך על הטכנולוגיה כי היא משענת קנה רצוץ. יש לנו יכולות יצירתיות בלתי מוגבלות, יכולת ליצר מיצגים, לצאת מהקופסה בכל כך הרבה דרכים שונות.
יש המון סיבות למחות, יש המון דרכים לעשות שינוי, יש המון אנשים מכל קבוצות האוכלוסיה שזה כן נוגע להם ומציק להם, רק צריכים שהתקשורת בינינו תשתפר, שלא נהיה תלויים כל כך בטכנולוגיה, ושנזכור שהפגנות זה לא הכל- כל בחירה קטנה שאנחנו עושים בחיים יכולה לעשות שינוי. כל השינויים הקטנים שאנחנו עושים בבחירות שלנו מובילים בסופו של דבר לשינוי אחד ענק ומהדהד שאף שלטון לא יוכל להתעלם ממנו. זה כבר עכשיו קורה.
רק כדוגמא אחת לזה, אקח את תנועת הטבעונות, שעל שלל פלגיה וקבוצותיה הצליחה לאורך השנים ליצור שינויים ענקיים. אם בתחילת דרכה היה מדובר בכמה דוכני רחוב קטנים שטרחו יום יום להסביר לעוברים ולשבות איך אפשר אחרת ולמה, היום ראש הממשלה מצטלם עם הספר של ג'ונתן ספרן פויר, מצהיר שהוא לא אוכל בשר יותר ומכין ארוחה לנשיא הצרפתי שאינה כוללת בשר. כל זה, בגלל שהרבה מאוד אנשים שינו את מה שהם קונים בסופר.
אז גם זקנים יכולים לעשות שינוי במה שהם קונים בסופר. יכולים לעשות שינוי בדרך בה הם מחנכים את הדורות הצעירים. יכולים לעשות שינוי כשהם עולים לשידור ברדיו ואומרים את האמת על המצב, כמו שעשתה אותה מאזינה. בסופו של דבר, השינוי בדרך ובלתי נמנע. רק תאמינו בעצמכםן, ואל תכנעו למחשבות כמו "אני זקן מדי בשביל זה".
(ומי שבא לו/לה להתחיל, הנה רשימת טלפונים של תכניות רדיו וכתובות למערכות עיתונים)
בתמונה: מפגינה ללא גיל
הכותבת היא פעילת המחאה החברתית, עיתונאית אזרחית, מוזיקאית יוצרת ובוגרת החוג לתקשורת וקולנוע בסמינר הקיבוצים, ניתן ליצור קשר בפייסבוק בעמוד "ארנבת"