השעות מתקתקות ופתאום כבר אחה"צ, אני סה"כ מרוצה ממש שיצא, עד כמה שאפשר מטיפוס פרפקציוניסטי כמוני ששום דבר בעולם לא מספיק מושלם בשבילו, אני אוספת את הדברים ונכנסת לרכב, שוב שמה מוסיקה, הפעם מרגיעה, אני חייבת להרגיע את החושים אחרי כל הלחץ והדרייב המטורף שבו כתבתי את המצגת.
פתאום אני מבינה באיזה לחץ אני נמצאת בימים האחרונים, הלחץ המבורך הזה שכל כך ייחלתי לו בתקופה שהייתי מובטלת ומטופלת בשני ילדיי.
אבל הלחץ הזה והלחץ בבטן שלא מרפה ממני גם נובע מהעובדה שאני לא מצליחה לפענח את תומר.
פתאום אני נזכרת שאני חייבת לרוץ עם הגדול לחוג ומהר מאוד מוצאת את עצמי יושבת במרכז הספורט של המתנ"ס המקומי. סביבי רעש, ילדים בכל מיני גילאים, גופיות, טייצים, שמלות טוטו חמודות, אימהות שמחכות כמוני שהחוג כבר יסתיים, חסרות סבלנות, בוערות, מחייכות, חושבות על רשימת המטלות הבלתי נגמרת שממתינה להן בוודאי בבית, אבות שמבקשים לבקר בחוג של הבן, לצרוח בשיעור הכדורסל, להריע ולעודד .
אני חושבת שהחוגים לילדים הם בעצם פתרון מעולה לכולם, מעין מגננה מצפונית הולמת במקום בייביסיטר לילד. הרי הוא נמצא בעצם במסגרת האמורה לשפר את ביצועיו, להעמיק את כישוריו ולהפוך אותו לילד מוכשר כל כך במוזיקה, בספורט או וואט אבר, העיקר שיהיה יותר מאחרים.
בעולם התחרותי שלנו, אנו לא יכולים להרשות לעצמנו שילדינו לא יהיו יותר טובים במשהו מאחרים, חס וחלילה.. אבל זה גם מסתדר לנו מצוין. 45 דקות של שקט, מקסימום שעה, ולא סתם שקט,זה שקט שבו הילד מתעשר, גדל ומתפתח, כן, זה נהדר למצפון ופחות לכיס…
אני עדיין כאן, ממתינה גם אני לבני הגדול שיצא מהחוג, קוראת קצת בספר האחרון שהשאלתי מהספרייה, ומנסה למצות את הדקות והשניות המזוקקות האלה של חופש, לא צריך בדקות האלה להשגיח על אף אחד, לא צריך לרוץ, לחתל, להציב גבולות, להיות סמכותית, לשרת אף אחד אחר, יש לי כמה דקות לעצמי לקריאת ספר, כמה פשוט ככה מייסר, עוד מעט ונגמר.
הריחות של הילדים המיוזעים מתערבבים לי עם ריחות הבושם של האבות המגיעים מן העבודה ויחד עם נורות הפלורסנט שמסביבי לרגע אני חולמת בהקיץ, אבל מהר מאוד מגלה שאני עדיין כאן ליד הבית, כל כך שגרתי, כל כך פריפריאלי.
פתאום מפרה את שלוותי אימא של אחד הילדים מספרת לי עוד רכילות עסיסית על העיר, השכונה, ההיא שהתגרשה, ההוא שפוטר, האבא של הילד שלומד עם הילדים שלנו שמחזיק את הבית בעוד אשתו מתרועעת עם זרים, אולי עם מאמן הכדורסל.
לא יכולה שלא לתהות, זה מה שרציתי? זה מה שייחלתי לו, זה האושר? להתחתן, ללדת שני ילדים, לנהל חיי זוגיות, עבודה, ילדים, לרוץ מחוג לחוג להכין סנדוויצ'ים למחר, לבדוק שיעורים, לצחצח שיניים, לשמוע רכילות, מקלחות, ארוחות ערב? האם לזה התכוון המשורר? אה, ושכחתי, תשלום משכנתא, פלאפונים, רכבים, ביטוחים, אולי איזה סרט טוב , חו"ל ,מסעדה מדי פעם..
אז אלה החיים? אלו הם חיי הבורגנות שכולנו נורא שואפים אליהם? זה הסידור? ככה החיים יראו מעתה ואילך?
לא יכולה שלא לחשוב על האוטומטיות של הדברים, אימא שלי פעם אמרה לי: " רוב החיים את נמצאת על טייס אוטומטי" ואם חס וחלילה קורה משהו רע מאוד או לחילופין טוב מאוד, זה מאלץ אותנו מעט להתאמץ ולהפסיק את הטייס הזה שבתוכנו.
אני לא יכולה להמשיך ככה, טייס אוטומטי, לא טייס אוטומטי, זה לא אני.
מסביבי אני שומעת כל הזמן את שכנותיי מדברות על למי יש ג'יפ יותר גדול, מי בונה בית יותר רחב אצל מי הילד ניצח בתחרות כישרונות צעירים, מתלבטים לאן הטיול הבא לחו"ל, יש בייביסיטר, אין בייביסיטר, איזו רדידות, איזה חיים אפורים, איזה שאיפות, ומה איתי? איזה שאיפות יש לי? יש כאלה בכלל? מה הייתי רוצה? מה מעניין אותי?
מעניין אותי להרגיש פרפרים בבטן, להתרגש ממשהו שהוא פאקינג לא הילדים שלי!! מתה עליהם, אוהבת אותם בעוצמות שלא היו מביישות פצצת אטום, הם ממלאים את חזי גאווה ושמחה לאין שיעור, אבל כולנו יודעים שרגעי האושר הצרוף הזה הם מעטים, אפשר לדלות אותם בפינצטה במהלך החיים, הם שם ולא שם, נזילים, קטנים, לעיתים לשניות בודדות.
אני רוצה להתרגש, להתפעל להרגיש משמעותית להרגיש מחוזרת, מיוחדת, שווה, ראויה.
האם אני שאפתנית מדי? האם אני לא מציאותית? חולמת חלומות?
המשך יבוא…