הצוואה של אריק

אתמול בערב עשינו בבר קיימא במה פתוחה לזכרו של אריק ושרנו משיריו. ואז החבר'ה שארגנו בערב הזה את ערב הדלקת הנר הראשון, יצרו חיבור מאוד קשה אבל חשוב, בין האפילה והקושי שבאובדן אריק לבין הנסים שיש לנו להודות עליהם.
אריק עצמו היה נס. נס שהצלחנו ליהנות ממנו כל עוד היה. זכינו שהיינו בחיים בזמן שגם הוא. לדורות הבאים יישארו הקלטותיו, תיעודים, אם בכלל זה יעניין אותם. כבר עכשיו יש רבים וטובים שאינם מחוברים לקאנון היצירות של אריק ואני לא שופטת את זה. הגיוני שמישהו שהוא עולה חדש לא יכיר את שיריו, או מישהו שכל חייו גדל על מוזיקה אחרת בלי שישמע או יבחר לשמוע את אריק וזה לגיטימי. אז נכון שיש הגזמה בלקרוא לו הזמר של כולם ואני מודה שבתוך האבל היה לי קשה להתעסק עם התנגדות למונח הזה. אבל הוא כן היה הזמר של כל מי שאהבו אותו. של כל מי שבחר להקשיב. הוא גם עצבן לפעמים, גם התריס, אכזב את מעריציו כשהחליט להישאר בבית ולא להופיע יותר, עצבן עיתונאים שרצו לראיין והוא לא נתן. רק למי שבאמת רצה. הוא שלט בעולמו ובחייו, גם אם זה אולי הכעיס מאן דהו. הוא היה לא רק זמר. הוא היה אבא, הוא היה האדם שינחם אותנו, שירגיע, שיאפשר לנו לחזור להיות אנושיים ברגעים הכי אפלים וקשים בחיי האומה. אדם פשוט וצנוע בעולם ציני. דמות מופת.

במותו הוא הזכיר לנו שאפשר לחיות גם אחרת, כמו פעם, כשהיינו ילדים והערך האמיתי של האדם עדיין לא נמדד אז רק לפי מצב חשבון הבנק שלו אלא לפי מהותו ותרומתו. הזכיר לנו, שגדולתו של האדם לא הייתה חייבת להימדד במכוניות פאר ומגדלי יוקרה, אלא דווקא בפשטות הליכותיו.

במותו הוא הזכיר לנו שגם אם אתה מצליחן ומפורסם ונערץ ובעצם בעיקר אם אתה כזה, אתה ממש לא חייב להפוך לשמוק אטום דורסני ונצלן, אלא אתה בהחלט יכול להישאר בן אדם, במובן הכי טוב והכי יפה של המילה. במותו הוא הזכיר לנו את החיים שהלב שלנו הכי מתגעגע אליהם. האור שלו הלך אל האור בחג האור.


נשאר קצת שמן בפח מהנס שנקרא אריק איינשטיין. עכשיו זו הבחירה שלנו, אם אנחנו לוקחים את האמונה שלו בניצחון האהבה, ביכולת שלנו לשנות את העולם ובסיכוי לשלום והופכים את זה למציאות, או מפנים לזה גב וממשיכים כרגיל. בחירה שלנו, אם אנחנו לוקחים את אהבת האדם שבו, את הפשטות והצניעות והופכים אותם לערכים המנחים שלנו או שאנחנו ממשיכים כרגיל.