קרה לי השבוע משבר. תמיכה רצינית שקיבלתי מקרובת משפחה הופסק באופן פתאומי מצדה. אין לי כעס עליה, אבל פתאום מצאתי את עצמי מנסה להסתדר תוך יום-יומיים עם פחות 5,000 ש"ח בחודש שעד כה הייתי בטוחה שהם בכיס שלי.
הנטיה המיידית היא להיכנס ללחץ: מה לעזאזל אני עושה עכשיו, איך אני פותרת את זה, למה לעזאזל זה קורה לי.
לשמחתי, אני עדיין זוכרת את אמרתו הידועה של ג'ון קנדי ז"ל: "אפשר להפוך כל משבר להזדמנות".
המצב הזה, נכון לעכשיו, דורש ממני לעשות שינויים רציניים בדרך בה חייתי עד עכשיו. ואולי זה בסדר גמור והגיע הזמן בהתחשב בעובדה שאני אוטוטו בת 30.
ואם לנסות ללמוד איזה לקח כללי יותר לחיים, נראה שהרבה פעמים יש לנו נטייה להתרגל לתבניות מסוימות בחיים, שמרוב שאנחנו מתרגלים אליהן ברגע שהן נפסקות זה מרגיש כמו משבר, בעוד שיכול להיות שעצם השחרור של התבניות האלה ומעבר להרגלים חדשים פותח דלתות שעד עכשיו היו סגורות.
למשל, המשבר הנוכחי שלי- בהתחלה חשבתי, איך אסתדר עם זה וכל הלחץ, אבל היום אחרי כמעט חצי שנה שלא הצלחתי להשכיר את המשרד שלי, הגיעו שני שוכרים שונים שרצו את המשרד ועם אחד מהם אחתום חוזה. וזה קרה ממש בסמיכות להפסקת התמיכה מאותה קרובת המשפחה, כך שאני רואה את זה כלא מקרי בכלל, אלא כדבר מאוד מדויק שהיה צריך לקרות.
גיל 30 זה אחלה גיל להתחיל להיות עצמאית יותר, להצליח להחזיק את עצמי בכוחות עצמי, לחשוב איך לנהל נכון יותר את המשאבים שלי ולעבוד גם בעבודות שאינן יצירתיות אבל לפחות יפרנסו אותי.
אני רואה את זה כשיעור, לקחת נשימה עמוקה ועכשיו-
לזמן לעצמי דירה חדשה שתהיה לי זולה יותר ובתקווה שעדיין תשמר כמה שיותר מהאיכויות שהיו לי בדירה הנוכחית. (או: למצוא המון רעיונות מגניבים איך לארח אנשים ושותפים זמניים שיעזרו לי לכסות את שכר הדירה).
מעבר לעבודה הזמנית שמצאתי עכשיו, למצוא משרה מלאה וקבועה של לפחות 5,000 לחודש. או להצליח לג'נגל בין המון עבודות זמניות וקטנות. התקווה הגדולה שלי היא למצוא עבודה טובה בתחום יצירתי כמו צילום, עריכת וידיאו, כתיבה, מוזיקה, אבל גם סתם עבודה מזכירותית תהיה בסדר.
לזמן לעצמי שוכרים חדשים למשרד ו/או למצוא דרך לברר כמה שווה המשרד שלי כרגע ולמכור אותו.
בינתיים, מחשבת מסלול מחדש.
בתמונה: המילה ביפנית שמשמעותה גם "הזדמנות" וגם "משבר" ממנה למד ג'ון קנדי שאפשר להפוך כל משבר להזדמנות.