גשר ברוקלין, ניו יורק, עשר בבוקר. גבר במצוקה מנסה לשים קץ לחייו באמצעות קפיצה מהגשר. שני שוטרים מנסים לשכנע אותו לרדת. צעירה בלונדינית שבמקרה עברה במקום מחליטה שזה בדיוק הזמן לתמונת "סלפי" מחויכת. היא מצלמת את עצמה מתוך כוונה להעלות את היצירה לרשת. צלם עיתונות שהיה באזור מתעד אותה כשהיא בדיוק מצלמת את עצמה והתמונה מתפרסמת על השער של הניו יורק פוסט. ארה"ב כמרקחה.
סלפי הוא כינוי לצילום תמונה עצמית בסמארטפון או במצלמת רשת. המילה זכתה ממש לאחרונה להיכנס כערך במילון אוקספורד. תמונות הסלפי חדרו לחיינו כבר לפני כמה שנים טובות- כחלק ממגמת התיעוד בעידן הטכנולוגי בו אנחנו חיים, אולם נראה שהן הופכות לקיצוניות מרגע לרגע.
התמונה של הצעירה מניו יורק מצטרפת לשורה של סלפיס בהם אנשים לקחו את האגו שלהם צעד אחד קדימה וצילמו את עצמם על רקע מחנות השמדה, לוויות או ארונות קבורה.
ברקע: ארון קבורה
ברקע: טרבלינקה
ברקע: אנדרת השואה בברלין
הסלפיס מצטרפות פעמים רבות ל"צ'ק-אין"- מונח נוסף מעולם הרשתות החברתיות שפירושו הודעה בתפוצת רשת על כניסה למקום או לאירוע מסוים פלוס ציון האנשים הנמצאים יחד עם המתעד באירוע. לדוגמא: "דנה כהן נמצאת כעת בהופעה של שלמה ארצי בקיסריה עם שירלי לוי ועמוס רז", לצד הכיתוב הזה, פעמים רבות תופיע התמונה של המתעדת עם חיוך מיליון דולר. וברקע? המציאות או במקרה הזה – ההופעה של ארצי.
ועכשיו לשאלה החשובה- למה בעצם אנחנו צריכים את זה? מה יוצא לנו מכל התיעוד העצמי הזה?
ומה נמצא בכד הקטן? האפר של סבתא
הסלפיס, כמו כל יתר האמצעים המאפשרים תיעוד עצמי ברשת מקדשים את המילה "אני" כערך עליון. זה לא שהבחורה לא שמה לב לאיש האובדני ברקע. היא שמה לב אבל מבחינתה הוא רקע נהדר לחיים שהיא חיה כרגע או יותר נכון – לחיים שהיא רוצה שאתם תחשבו שהיא חיה כרגע. והחיים האלה הם חיים נפלאים – השיער נראה מצוין, החיוך רחב, השמיים בהירים. והאיש שמאיים לקפוץ מהגשר? הוא רק רקע עבורה ולא רק מבחינה מילולית. מה שחשוב – זה כמה לייקים היא תקבל על התמונה שרק יאשרו שהחיים שלה אכן מעוררים קנאה.
יוצרי סלפיס בעיקר עסוקים ביצירת מצג שווא. אם תעשו סיבוב ברשת תגלו אין ספור מדריכים ליצירת "סלפי מושלם". ומה זה סלפי מושלם? כזה בו אתם נראים ממש ממש טוב. אין כמעט סלפיס של אנשים בוכים עם עיניים טרוטות ואף אדום. למה אין? כי בכי לא מביא לייקים. אבל נניח לרגע לחיוכים המופרכים שניבטים לנגד עינינו מהתמונות האלה. סלפיס פשוט מרחיקים אותנו מהמציאות. סלפיס מרחיקים אותנו מהחיים האמיתיים, אלה שמחוץ לרשת. סלפיס הופכים אותנו לקצת פחות אנושיים. כשאנחנו עסוקים בלומר לעולם "תסתכלו עליי, אני נהנית עכשיו!" אנחנו מפסידים שני דברים: הראשון, ליהנות עכשיו במקום לומר שאנחנו נהנים והשני, לשים לב מי לא נהנה עכשיו.
כשאנחנו עסוקים כל הזמן בלצלם את עצמנו, אנחנו שוכחים את העיקר והעיקר הוא שלפעמים אנחנו לא העיקר. אם את לא יכולה לסייע לאדם שרוצה לקפוץ מגשר – אל תעזרי אבל לכל הרוחות, תמחקי את החיוך מהפנים.