את הדברים אני כותבת לאחר יותר מ-3 שנים שאני פעילה חברתית, 8 שנים טבעונית (עם הפסקה קצרה באמצע), ו-30 שנה אזרחית המדינה.
במהלכן, נחשפתי, מרצוני או שלא מרצוני, לאינספור צורות של אלימות, החל מאלימות מילולית, אפילו רק בכתיבה, דרך תקיפות של ממש וכלה במוות. המציאות שלנו, כפי שאומרת המנטרה החוזרת ונשנית ללא ערעור, היא אלימה. או שמא אלה אנחנו שחוזרים ומייצרים אלימות ומרשים אותה כשזה נוח לנו?…
לא פעם כאקטיביסטית, נחשפתי לטענה שעצם היותנו מפגינים, חוסמים כביש, משבשים את הסדר הקיים אפילו בלי לגעת פיזית לא באדם ולא ברכוש- זה הופך אותנו לאלימים. אתמול חזר הדיבור הזה סביב פרשת יורופסקי-סג"ל, כאשר אדם המטיף לטבעונות כל כך זועם על הרג והתעללות אלימים ביותר כלפי מיליוני בעלי חיים מדי יום, והזעם הזה מתפרץ על אדם שמאמין שהמערכת האלימה הזו לגיטימית, אבל חלילה לא האלימות המופנית אישית אליו כשמפילים אותו מהכיסא. אינספור דעות הושמעו על כך וגם אני התנגדתי למעשה האלים, למרות שיש מה לחשוב פעמיים.
כי מסתבר, שיש הרבה צביעות ביחס הציבורי כלפי אלימות והגיע הזמן לומר את זה.
למה צביעות?
מצד אחד, יהיה האדם אוכל הבשר שיזעם על כך שטבעוני מסביר לו שאורח חייו מעודד אלימות כלפי בעלי חיים. עצם הטענה הזו, מבחינתו זו אלימות. מה פתאום אפילו לרמוז שאני אלים?…
מצד שני, אותו אדם יכול להיות מי שהזדעזע, כמו רבים, מהרצח של בני משפחת פוגל ויקרא בנפש חפצה לקיומו של עונש מוות לרוצחים, אף יעודד את חיילי צה"ל "להיכנס בכל הערבים",
מצד שלישי, אותו אדם יצפה בטלוויזיה בסרט של טרנטינו וייהנה מכל הדם והמכות והיריות,
מצד רביעי, אותו אדם יזעק מרה נגד פמיניסטית שתגיד לו שהעובדה שהטריד מינית מישהי, מצדיקה את מאסרו. אז מה אם מבחינת הבחורה זה היה אלים מצדו?…
וגם אותה פמיניסטית, יכולה להיות כזו שמצד אחד תאבק נגד הטרדות מיניות אך יעלה חיוך שובב על פניה למשמע הרעיון לעשות "לורנה בוביט" לגבר שפגע באישה.
וכן, אני מודה, האלימות קיימת גם בקרב טבעונים, לא כולם, אבל קיימת. הזעם אצלנו בקהילה על הכמויות הבלתי אפשריות של אלימות מולה האנושות עוצמת עיניים, מוביל לא מעטים מאיתנו לפעולות ולאמירות שיש בהן אלימות, כדוגמת מה שקרה לגארי מול אראל.
ואקח את זה עוד צעד קדימה, אם כבר מדברים על גארי- הוא ישב באותו יום בחדשות הבוקר לצדה של נציגת משרד החינוך שלא מאשרת את ההרצאה שלו בלימודים, אבל כן תאפשר מסעות לפולין בהם יראו הילדים את הקרמטוריום בו בני אדם שרפו בני אדם אחרים, תראה תמונות של ערימת גופות מתות, תראה את כיתת היורים שירתה אנשים אל בור המוות בבאבי-יאר. אותה אחת, תאפשר הסברה לבני הנוער על כך שהם חייבים להתגייס לצה"ל, בימי הזיכרון ידברו בעיקר על הגיבורים שמתו בקרבות אלימים ולא על החייל שהתאבד, והיא לא תחסוך מהתלמידים את יום הזיכרון לרצח רבין בו אדם ירה באדם אחר בגלל אידיאולוגיה פוליטית אחרת.
בצדק או שלא בצדק, זה כבר חלק מהדיון האינסופי. אבל כאן מתחילה הצביעות, או הסכיזופרניה, אם תרצו.
האמת הפשוטה היא כזו- האלימות מותרת ומופגנת בכל מקום, רק שאנחנו מתווכחים- כחלק ממאבקי השליטה בחברה ובדמותה, למי מותר להיות אלים ולמי לא ובאיזה אופן. זה כבר מזמן מגוחך לומר שהחברה צריכה להיות ללא אלימות, כי האלימות היא בכל מקום, גם עצם הקמת המדינה, שהייתה אמורה להיות הבית והתיקון לכל כך הרבה יהודים ברחבי העולם, נוצרה באלימות כלפי מי שגרו כאן לפנינו, אלימות שלפעמים מוכחשת ולפעמים מוצדקת אבל אל תשכחו- זו הייתה אלימות. מלחמה זו אלימות, נקודה.
אז מה עושים עם כל המידע הזה? אומרים שחלק מפתרון הבעיה זה לשים לב שיש בעיה. אז אני מצביעה על הבעיה- אנחנו חברה רוויית אלימות שמעודדת צורות אלימות שמקובלות בעינינו ואז מתפלאים כשהאלימות הזו גולשת לתחומים שפחות מקובלים עלינו ופוגעת. כי רובה שמייצרים אותו לשדה הקרב, יכול בקלות רבה מדי להגיע גם אל הבית החם בו ילדים קטנים מסתובבים ולירות גם שם.
כי המכונות שאנחנו מאפשרים את קיומן עבור הרג בעלי החיים, למשל רכבות המשא שנועדו לבקר, יכולות בקלות להפוך לרכבות משא להעברת אלפי בני אדם אל מותם, כפי שנוכחנו בשואה.
כי משטרה שמקימים אותה בשביל להגן עלינו מפני פשעים אלימים כאלה ואחרים, הפכה לאמצעי שלטוני להשתקת חופש הביטוי ופגיעה בחופש ההפגנה.
כי מוסדות שלטוניים כמו בנקים ששולחים את אנשי ההוצאה לפועל לקחת באלימות את חפציהם האחרונים של חייבים, גם כאלה שכבר אין להם מאיפה להחזיר את חובם, בסופו של דבר מביאים לכך שאנשים לא מסוגלים להתמודד עם מצבם הכלכלי ובוחרים להתאבד (אנשים מתאבדים כי החברה שלנו אלימה מיסודה, גם הכלכלה עצמה אלימה כשהיא רואה רווחים לפני אנשים. אז בני האדם שחיים בחברה הזו מעדיפים כבר לפגוע בעצמם מאשר שהמערכת תרמוס אותם ואת כבודם העצמי).
אסיים במילותיו של חוקר התקשורת מרשל מקלוהן, "המדיום הוא המסר". אלימות בימינו היא גם המדיום וגם המסר. השאלה היחידה שנותרת היא, איך משנים את המדיום והמסר האלה, יוצאים ומשתחררים מהתבניות הקיימות לעבר עתיד בו האלימות (שהיא אולי אינהרנטית) בבני האדם, לפחות תתועל או תעודן למשהו אחר, כמו יצירה, ספורט, או כל דבר אחר שמאפשר פורקן של זעם וכאב.