לפני כמה ימים אמא של חברה שלי פאט מתה. והיום שרפו אותה.
נכון, היא הייתה כבר די מבוגרת וגם סבלה בחודשיים האחרונים מסרטן בריאות, ובטח עכשיו יותר טוב לה, ובכלל ראיתי אותה רק כמה פעמים בחיי, אבל בכל זאת זו אמא של חברה שלי, והיא מתה. אז הלכתי לניחום אבלים וללוויה, אם אפשר לקרוא לזה ככה. זה יותר כמו דרך אחרונה.
אתמול בערב לבשתי שחורים, וגם ריד, ונסענו לבית של אמא של פאט. כשהגענו פאט עבדה במטבח, אבל כשהיא יצאה, אז מיד ניגשתי אליה, וחיבקתי אותה חזק, וטפחתי לה על הראש בעידוד, ואמרתי שאני נורא מצטערת. כי בשבילי מוות הוא מוות. דבר עצוב וכואב. נראה לי שהיא הייתה קצת מופתעת. והסתכלה עלי במבט לא מבין. בתאילנד לא מונהגים בחיבוקים ובמגע פיזי, ובטח שלא בטפיחות בראש. אבל אני פאראנג (זרה), אז אפשר לצפות ממני כמעט להכול…
אני אוהבת להתבונן וללמוד ולהבין, אז זה בדיוק מה שעשיתי. התבוננתי, וניסיתי ללמוד, אבל רק מעט מאוד הבנתי. בכניסה לבית עמדה לה עגלה, עם מבנה עץ בנוסח בית תאילנדי מונח עליה. בשער הבית התאילנדי הונחה תמונה של אמא של פאט, וסביב היו הרבה זרי פרחים צבעוניים מפלסטיק, מוקפים בהמון נורות צבעוניות ומרצדות, סטייל יום העצמאות נוסח שנות ה -70, ובפנים בתוך המבנה, ממש במרכז, עמד ארון ובתוכו שכבה לה בנחת האמא של החברה שלי. בחצר ראיתי הרבה כיסאות ושולחנות מאורכים, עליהם ישבו כל המי ומי בכפר, לבושים בשחור או בלבן, כי במזרח לבן הוא צבע של אבל, ומדברים ונינוחים ואפילו צוחקים ומדברים בניידים. משהו כמו שבעה אצלנו, רק הרבה יותר שמח.
אחרי כעשרים דקות קמנו ללכת. פאט נגשה אלי ואמרה שהיא תשמח מאוד אם אני אבוא מחר באחת לטקס השריפה. קצת נלחצתי, בייחוד שידעתי שריד לא יוכל להצטרף כי הוא עסוק מאוד, איך אני אסתדר בטקס הזה לבדי? אבל אמרתי שברור שאבוא. ואכן באתי.
כבר ראיתי אנשים נשרפים על הגנגס בהודו, וגם ככה על הדרך בכל מיני מקומות אחרים במזרח אסיה, אבל אף פעם לא השתתפתי בטקס כאורחת, ולא ידעתי מה עושים. פעם לפני 20 שנה השתתפתי בטקס קבורה שהיה ה–טקס של נזיר גדול, שחיכה בפורמלין שנה עד ששרפו אותו, אבל הצטרפתי לתהלוכה רק כי חשבתי שזו מסיבה ענקית, ורק שפתאום שרפו את הנזיר, הבנתי שזו לא ממש מסיבה מהסוג שאני מכירה. ואולי אכתוב על מה היה שם יום אחד, כי זה שווה פוסט בפני עצמו. אבל בחזרה לאמא של פאט.
אז היום שוב לבשתי שחורים וריד הקפיץ אותי שוב לאותו המקום. אני כרגיל הגעתי קפואה ורצינית, וראיתי סביבי שאנשים עדיין מחוייכים ועליזים. פאט עברה בין האורחים ושמשה כאשת חברה, והודתה לכולם על שבאו. וחילקו כובעי קש לאורחים. על כל כובע כיתוב בכתב יד בלורד שחור עם שמו של המת ותאריך ומקום המוות. וכולם הסתובבו עם הכובעים והצטלמו ואפילו ממש צחקו בקול.
סטייה קלה מהנושא ? יש לנו גנן ממש ממש זקן. לי הוא נראה לפחות בן 90, אבל מסתבר שהוא רק בן 76. הוא מקומט ובקושי הולך ולא שומע בכלל. אבל הוא נשמה טובה וריד נתן לו את העבודה כי הוא עדיין זקוק לכסף, וכי אין פה פנסיה וגם כי הוא מהכפר וריד רוצה לתרום לכפר, אבל בייחוד כי הוא מעשב אמנם נורא נורא לאט, אבל כל יבלית הוא עוקר עם הנשמה.
ולמה אני מזכירה אותו, ואיך הוא קשור לאמא של פאט? כי התפקיד שלו בכפר הוא להיות המוביל בכל טקס שריפה. כל הטקסים עוברים ליד הבית שלנו, בדרך לוואט (מקדש) השריפה שבקצה הגבעה. המוזיקה והתהלוכה המיוחדת תמיד מוציאים אותי החוצה למרפסת להסתכל. לא יודעת למה, אבל יש במראה הזה בליווי המוזיקה המיוחדת מין קסם שתמיד מהפנט אותי. ותמיד בראש התהלוכה אני רואה אותו, את הגנן שלנו, הולך בפיסוק צולע, מקל במבוק עם דגל משולש לבן בידיו ומאחוריו כל השאר. גם כשקבר לפני כחודש את בנו יחידו, ככה נראתה התהלוכה. הוא בראש וכל השאר אחריו. ולי זה היה עצוב. כי בפעם הראשונה הוא ביצע את התפקיד גם בשבילו.
אז כשהייתי בחצר של אמא של פאט, ראיתי אותו מכין הכנות, וקושר חבל חזק לעגלה של הבית התאילנדי מהעץ. ואז כשנגמרו ההכנות כולנו קמנו, ואמא של פאט יצאה מהבית בפעם האחרונה.
יש בזה משהו מנחם בטקס הקבורה הבודהיסטי. כל האנשים שאתה מכיר ואוהב מושכים אותך בחבל, מהבית שלך, שגרת בו כל חייך, ומתת בו, דרך שדות אורז שלווים, ועד למקום בו לא יישאר ממך כלום חוץ מאפר.
וכך יצאנו לנו, שיירה בשחור ? לבן. כובעי קש רחבי שוליים עם שם המתה על ראשינו, סוחבים בחבל את הבית האחרון שבו תגור אמא של פאט.
וגם בדרך ראיתי שאנשים צוחקים, ומדברים בטלפונים ומצלמים. גם פאט ענתה לטלפון, ואני הייתי מופתעת ? כי בארץ איזה ילד בכלל מגיע עם טלפון להלווית אחד מהוריו…
אני הייתי הראשונה בחבל, ממש צמודה לעגלה, פשוט כי ככה יצא, וראיתי שאלו שדחפו מאחורי את בית העץ צחקו כשהגענו לפינות מעוגלות בדרך, והעגלה הגדולה התקשתה בעיקולים, ואפילו אח של פאט צחק איתם. ועדיין הייתי קפואה. עם כובע קש לראשי ושמש מעל. אבל קפואה לגמרי. וצילמתי גם אני. כי ככה נהוג וגם כי כבר בדרך הייתי כל כך מוקסמת שחשבתי לספר לכם ורציתי גם להראות.
וכל הדרך לא יכולתי להמנע ממחשבות. הרי אמא מתה פה. איפה נעלם הכאב. לאן נעלמות הדמעות. מה, אם מאבדים אמא לא בוכים? בשבילי מוות זה הדבר הכי מפחיד וסופי בעולם. כל דבר שאני לא מכירה ויודעת, וגם אין לי אפשרות לחקור אותו, מפחיד אותי. בטח התגלגלתי ומתתי וחייתי כבר אלפי פעמים, ואולי מליוני, כי אני עוד ממש רחוקה מההארה, אבל אין לי שום זכרון משם ואין לי מושג מה הולך להיות שם ולכן אני פוחדת. מוות הוא כל כך סופי. אני לא יכולה בכלל לחשוב על לאבד הורה. הורים הם עמוד התווך שלי. בלעדיהם אני כלום. הייתי מתפוררת. ואיפה כל זה בלוויה הבודהיסטית? נראה כאילו הם זוכרים את הגלגולים שלהם ולא פוחדים וממש מבינים שמוות הוא חלק מהחיים. גם אני כל כך רוצה להבין. ולקבל. ולהפסיק לפחוד. אני יודעת בראש, אבל לא מבינה מהלב. הסתכלתי עליהם בתדהמה ובקנאה.
ככה עברנו במשיכת החבל את כל הכפר, ואז הגענו לבית שלי שהוא הראשון (או אחרון) בכפר, ואז הגיעה הגבעה ונאלצנו באמת לעבוד קשה כדי למשוך, כי זה בהחלט לא קל, ואפילו ממש כבד למשוך בעליה בית תאילנדי קטן מעץ, שבתוכו שוכבת אישה קטנה עוד יותר.
כל הדרך ליוו אותנו כמה דברים. ליוו אותנו כמה אנשים שהולכים בשוליים עם מקלות במבוק ארוכים ותפקידם להרים את חבלי החשמל הנפולים, כדי שהגג עץ של הבית לא יתקע. וליווה אותנו אוטו עם רמקולים על הגג שמשמיע את המוזיקה המיוחדת לטקסי הקבורה. וליווה אותנו הגנן שלנו עם הדגל שלו שמדלג בראש התהלוכה.
עברנו דרך שדות האורז המוריקים, והפרות רעו בצדי הדרך, וחשבתי לעצמי שאם כבר ללכת, אז זו הדרך ללכת. באמת. כמה מרגש זה ללכת בדרך כל כך פסטורלית ולראות ירוק כדבר אחרון, לפני שנעלמים מהעולם.
אני כבר די הזעתי והתנשפתי מהסחיבה במעלה (אבל כנראה שאני בכושר גופני ירוד) אבל אז הגענו לקצה של הגבעה ושם בדיוק יש את מקדש השריפה. חיכו לנו שם נשים עם מגשים של שתיה קלה קרה בכוסות פלסטיק עם קרח, בכל הצבעים (ירוק, אדום, כתום ? כולם פנטה בכל מיני טעמים), כמו באווירה עליזה, ועדיין לא הייתה תחושה של סוף.
אחר כך אני ישבתי על מדרגת הבטון שעל הרצפה והתחיל הטקס. נזירים בודהיסטים באו והלכו. מתנות סודרו על שולחן ארוך. עם הרבה פרחי סחלב. ואז שוב באו הנזירים ולקחו הכל. כנראה מתנות עבורם. בין לבין הילדים שבאו השתוללו וצחקו ורדפו זה אחר זה, בחלקה שלפני הארון. אף אחד לא אמר להם "ששש" ולא ניסה להרגיע אותם. הם החיים. מה שמסביב הוא המוות, ושניהם, החיים והמוות גרים בתאילנד באותו הכפר.
אחר כך חילקו לקהל קטורות עטופות ביחד עם נר כתום ונייר צבעוני מסולסל, ואני לא ידעתי מה עושים איתו, אבל החזקתי אותו חזק ביד. ואז שוב באו הנזירים ושרו.
והמשפחה עמדה והצטלמה עם הארון. תמונה אחרונה עם אמא. ואז הביאו זרי פרחים ענקיים, הפעם אמיתיים ושמו על הארון. האש כבר חיכתה. גם הארון, וגם אמא של פאט.
כמה שניות לפני שנשמע צליל של "פאפ" שבו נטרקה הדלת הכבדה והובערה האש, עלינו כל הקהל במדרגות שלפני הארון, ושמנו את הקטורות שקיבלנו מתחת לארון. היו שם גם שעון גדול והרבה אוכל של אורז ובשר עטופים בדפי בננות. מציידים היטב את המת לפני שהוא הולך…
ואז כשירדתי במדרגות והצמדתי את כפותי זו לזו וכפפתי מעט את ראש, לאות כבוד לפאט ולמשפחה, ראיתי שהעיניים שלה קצת אדומות ועמדה בהן דמעה. הבנתי שהיא בוכה.
מיד הרגשתי גולה בגרון. גם להם כואב. ברור שכן. הם פשוט מסתכלים שונה על החיים ועל המוות. אצלם הם מחוברים, גם בצורת ההתנהלות וגם בהבנה. שניות אחר כך נשמע ה"פאפ" ועשן סמיך עלה מהארובה העליונה.