הורי ציינו בנובמבר 50 שנות נישואין.
האם זו רק סיבה לחגוג (וחגגנו) או גם סיבה להשתאות (והשתאינו) ובעיקר הזדמנות פז עבורי לנסות להבין איך לכל הרוחות מושכים 50 שנה ועוד מדברים על העשור הבא באותו חיוך? איך זה קורה ומה הסוד הזה שמצליח להדביק אנשים לכל כך הרבה זמן ושהם עדיין אוהבים?
כשאני מסתכלת על ההורים שלי אני תוהה – הרי מדובר בשני אנשים לא פשוטים, דעתניים עצמאיים נחושים שאיכשהו פיצחו את הנוסחה של ללמוד לקבל את השני, לדעת מתי לחיות אחד עם השני ומתי לתת לבן הזוג לעוף קצת ולצמוח, וכל כיוון של צמיחה מקובל.
ולא רק זאת אלא הם השכילו לבנות בית וליצור אהבה למקום בו בחרו להקים בית קיבוצי ובית משפחתי, ולהנחיל את זה לילדיהם שנשארו לגור איתם באותה קלחת שנקראת קיבוץ. וגם זה אינו דבר של מה בכך.
לא קל להיות זוגי ועל אחת כמה וכמה נשוי כל כך הרבה זמן לאותו אדם (וכותבת זאת אחת שהצליחה לרשום מיני שיא ישראלי בזמן נישואים קצרצר להחריד). אלו לא הפיתויים לדעתי שניצבים וחשופים יותר, אלא במבט הכי מפוכח וביקורתי עצמי, אני חושבת שהפכנו מאוד אגואיסטים ומרוכזים בעצמנו ולכן קשה לנו לקבל את האגואיסט לצידנו.
אני מסתכלת על עצמי. בניתי לי יופי של חיים המשלבים בין עבודה שאני אוהבת זמן לבילויים מדי פעם וחברים ועיסוקים וכלבים אהובים חיים מלאים שלמים שהם חסרים במשהו. חסרים בעוד שותף לא מזדמן נקרה על דרכי. אבל האם באמת כך הוא? האם באמת בטוח שאני מוכנה למלא את החסר הזה? כי אל מול זה ניצבת הנוחות ומה שמוכר והיומיום המתנהל איך שאני ורוצה ומתי וכמה שבא לי – האם אני באמת מוכנה לוותר על זה למען חלוקת קשב לאדם נוסף?
אני מעריצה את הורי כי אני יודעת שאני, לאורך כל השנים ובאופן ברור וצלול היום, מחפשת מערכת זוגית שלא תהיה כה צמודה תובענית ואינטנסיבית כמו מה שהם חולקים. אני לא אעמוד במערכת כזו וגם איחנק בדפוס כזה. אני מאלו הצריכות את המרחק בכדי להתגעגע את הלתגעגע בכדי שיהיה לי חסר ועדיין שלא יעמדו בדרכי ולא ארגיש שאני חונקת וחנוקה
אך זה לא רק זה. זו לא רק התובענות שבחיים זוגיים זהו ההיצע (לכאורה)המטורף שהפך מושגים ורגשות כמו הרצון להתחדש, לרגש, להפתיע לגוון ?למטרה ולאור הגנוז שאליו שואפים, במקום שהם יהיו רק אלמנטים של תבלין לחיים עצמם.
אבדה היכולת להסתגל לשינויים הקורים בין אנשים, לזמן שלא תמיד מיטיב והחיפוש האובססיבי התמידי הזה אחרי ריגוש הפך מערכות זוגיות נוסח הורי למעיין "פרחים מוגנים ונדירים"
משועשעת בצורה עצובה עלי ועל רבים וטובים מחברי הקרובים יותר ופחות שעל אף שלמדנו להיות פתוחים, מכילים ומשתפים נהינו בה בעת סגורים ומופנמים ומתכנסים כצבים בבית שאנחנו נושאים על גבנו.
מתי זה קרה לנו שהשגרה, הסתגלנות, ויכולתנו האישית להוריד לפעמים מערך עצמך בכדי לרומם את השני ולו רק בשביל הרגשה טובה , מתי ביטלנו אתום כמעט כליל?
ובזמן שאני כותבת עולות לי בראש מילות שירה של לאה גולדברג שהן לגבי היו ועודן המילים של זוגיות ואהבה האולטימטיבית זו שלא מעמידה תנאים והתניות אלא מקבלת לומדת וצועדת, כמו הוריי שצלחו (כאן מתבקש להוסיף מיד טפו טפו טפו חמסה חמסה חמסה ) "רק" 50 שנים ופניהם אל השחר העולה באותה התלהבות של פעם.
א?ם ת??ת??ן ל?י ח?ל?ק?י ב??א?ימ?ת מ?ח?ש??כ??יך?
או?ל?י י?או?ר ל?י מ?ע?ט .
א?ם ת??פ?ר?ק ע?ל כ??ת?פ?י א?ת כ??ב?ד ע?ל??ך? מ?ע?ל?יך?
או?ל?י י?ק?ל ל?י מ?ע?ט .
א?ם ת??ב?יא א?ל?י כ??פו?ר ע?ז?בו?ת?י א?ת צ?נ??ת ב??ד?ידו?ת?ך?
או?ל?י י?ח?ם ל?י מ?ע?ט.
כ??מו? ע?ץ ב??ש??ל?ג?יו, ה?נ?ו?צ?ר א?ת א?ב?יב נ?צ??נ?יו
ב??ק??ר?ה,
א?ע?מ?ד ב??פ?ת?ח?י י?גו?נ?יך?.
ו?ה?י?ה מ?כ?או?ב?ך? ל?י ת??ש?ו?ר?ה.
ב??י?ד?י?ם טו?בו?ת א?ש???א?נ?ו?.
ל?א א?פ??ל, ל?א א?כ?ר?ע –
א?ל ת??יר?א.