"… גבהו בימינו האש והמים.
אנחנו עוברים בשערים ומראות,
נדמה – גם הלילה הוא נהר היומיים,
אשר על חופיו ארצות מוארות… " (שדרות בגשם/נתן אלתרמן)
החורף מגיע לכאן בבת אחת. בחטף הוא משנה סדרי עולם והופך אדמה על פיה ואת הבית לבליל של עצים שבורים. פתאום, ביום רביעי, מיום של שמש קיצי, באה הסופה. רוח עזה הגיעה בקול תרועה ומצילתיים ושברה עצים וקרעה חוטי חשמל ומצאנו את עצמנו בעין גדי מנותקים בלי תקשורת, בלי חשמל, אבל עם חורף יפהפה ונדיר.
וכמו שקורה בכל פעם, כשהטבע מחליט לקחת פיקוד ולהראות לנו מי מנהל כאן באמת את החיים? אני שוב מוצאת עת עצמי נפעמת, מתמוגגת ומתרוצצת לצלם לראות להספיק לעדכן . ולטירוף הזה קוראים "חורף בעין-גדי" בשם כולל ובמקרה הפרטני ? "קדחת השטפונות" אי אפשר להתרגל אליהם – ולא רק אני חושבת ככה. בכל פעם שיש שטפון תראו קהילה שלמה נודדת – בין השיטפון בנחל חבר הדרומי (לנו), ואם הוא מאכזב, דבר שלא קורה בכלל, הנדידה היא לנחל צאלים או נחל משמר. משם אפשר להצפין לנחל ערוגות או נחל דוד.
כי חורף בעין-גדי זה:
* ללכת בחשיכה לאורכה של טיילת המלון בכדי לשמוע את הרעש המוכר הזה של שטפון ואין צליל מדהים כמו זה. פשוט אין.
* לראות את האספלט נכנע בכלום זמן לכוח הבלתי נתפס של המים עם בוץ ואבנים ועצים. מים הסוחפים כל מי שנקרה בדרכם.
* למצוא את עצמך מתנהגת כאילו את מקסימום צלם מקצועי בחיפוש אחר הזווית שתנציח הכי יפה את השצף קצף הזה שהופך מדבר לנחל שוטף
* ליפול שדודה מצבעי הכחול האפור שיש למדבר בחורף . שהצבעים כל כך ברורים כל כך חזקים כל כך חד משמעיים
* לנסות לתפוס את הפריים הנכון את המילים הכי מדוייקות לתאר מה שלעולם לא תצליח המצלמה להנציח במלואו וכל מילה נשמעת מלאת פאתוס אבל מתגמדת למחזות הללו שהטבע מביים.
ואלו הרגעים בהם אני מבינה יותר מכל מדוע בחרתי להישאר בביתי שבמדבר. או אם לדייק, בנוה המדבר הזה, שבו בדקה אחת הכל משתנה והופך להיות סוער ובלתי מתפשר, ואחר כך חוזר ומיתמם כאילו לא אירע דבר. ורק עקבות של בוץ ופריחה של צמחי מדבר הם העדות היחידה שלא השתגעתי סתם.
והכל חוזר למקומו ולשגרתו – עד לעונג הבא.
צילומים: רועי לב זיו סיני ומירב איילון