אם היום היינו נפגשים

"אם היום היינו נפגשים,
כמו שאנחנו, אנשים לא ילדים
האם היית שוב מבחין בי בתוך אלף הפנים
ועוקב במבטך אחרי גופי בחדרים.

האם היית מתפוצץ מצחוק מכל פרצוף טיפשי
ואומר ששנינו יחד זה תמיד הכי חופשי
האם היית עוד מוצא מפלט בשקע צווארי
ומתמכר בפעם השנייה לריח שערי."

ריטה, מילים -נועה גולדנסקי

ובאמת היינו ילדים. איך יכולתי לדמיין אז עשרים שנים קדימה. הרי כשאתה בן שבע עשרה, הכול יכול להיות. אתה יכול באמת ובתמים להיות מה שתרצה. החיים נמצאים מעבר לדלת סגורה ומישהו מושיט לך מפתח. בחרנו אז לתת יד זה לזו ולצאת לדרך שלנו. מי העלה על הדעת שעשרים שנים מאוחר יותר יקפצו עלינו ביום שבת בבוקר ארבעה שובבים בזה אחר זה.

מי העלה על הדעת שביננו תתכרבל בכל לילה אפרוחית פצפונת עם ערימת שיער צהוב וקטנטן בן חמש יקרא לאבא לחזור למיטה כי הוא – "רוצה להיות בין שניכם". כי בטוח לו שם, כי מצד אחד אבא ומצד שני אמא ומה הוא צריך יותר מזה. כמה שהוא חייך כשאבא חזר למיטה.. ונסיכה אחת, תיכנס אל החדר עם עין אחת פקוחה, "תעשו לי מקום", היא תמלמל ותידחף למיטה. הבכור יעבור ליד החדר, תחילה רק יתבונן. בכל זאת, הוא כבר מעל לזה.. אחר כך ייכנס אל החדר ויישב על המיטה, לאט לאט יימצא את דרכו אל בליל הידיים והרגליים. זה לא שלם אם כולם לא כאן.גם הוא יודע

מתוך WWW.NAOMILEZERCOACH..COM

מה קורה כאן? לפני רגע הייתי בת שבע עשרה, לא? איך אנחנו עוצמים עיניים לרגע והחיים חולפים לנו מהר כל כך….לא לפני יום טיילנו יחד בהפסקה ותכננו לאן לצאת בערב? מה, זה לא היה אתמול? כשהיינו כל כך צעירים והבטחנו זה לזו הבטחות ונשבענו שלנצח.. לנצח… מי יכול להעלות על דעתו בגיל שבע עשרה במה כרוכה שבועה כזו? מי יכול לדעת אילו מהמורות מזמנים החיים, אילו אתגרים, תהומות ופסגות. מי יכול לדעת במה כרוך מסע משותף של שני אנשים. יחד. הם דבקים זה בזו לנצח או נפרדים ואם לא שפר מזלם, הם נשארים בין לבין.

"אם היום היינו נפגשים,
כשכל השגעונות כבר קצת יותר קשים
האם היית שוב עובר איתי את כל הסערות
ומגלה יבשת חדשה בין כל המוכרות.

האם היית שוב משקיט את כל פחדי בחיבוקיך
ומחמם את שתי כפות ידי בשתי כפות ידיך
ואולי אם חן תמצא עוד באישה שלפניך
תזדקן איתי מחר, הן כל שנותי הן גם שנותיך.

ואני מביטה בך ויודעת שכן. שהייתי עוברת איתך שוב את כל הסערות ודי לי במבט אחד אל תוך עינייך כדי לדעת שהיית עובר אותן איתי. אתה הבית שלי, תמיד היית. אתה המפלט שלי והאמת שלי ובך הייתי בוחרת שוב עוד אלפי פעמים. דמך התערב בדמי ואני בחלומך עוברת, שרה ריטה, איפה אתה מתחיל ואיפה אני נגמרת? עשרים שנים, לך תדע…

מתוך WWW.TAPUZ.CO.IL

מתוך הררי הבדיחות שלנו, שרק אנחנו מבינים, מתוך צחוק ודמעות וכאב ושמחה. מתוך חבלי התבגרות, מתוך הבנה ברורה של המזל שנפל בחלקנו. מתוך רסיסי ימים, בזה אחר זה וחיים שלמים שעוברים לנו יחד ואיזה קסם זה שזכינו להעביר אותם יחד. מתוך ידיעה מוחלטת, אני שלך ואתה שלי. מתוך הריקוד האינסופי של כן ולא, של צעד אחורה וצעד קדימה. מתוך הערכה וכבוד אל האדם שאיתך. מתוך האהבה הזו, שהביאה לעולם מהמקום הכי נכון ארבעה ילדים. מתוך ההתמודדות היומיומית, השיגרה ששוחקת כל כך. העייפות. היד שמושטת בסוף יום ארוך.

היד הזו היא הסוד. היא ההבנה שמעל לנהר השיגרה, ניצב איתן הגשר שלנו. כי אני בך ואתה בי. תמיד.

"הרי ידענו גם ימים רבים של קושי
ומכל מכשול הפציע איזה יופי
איזה קסם להקיץ כל בוקר לצידך
ואחרי כל השנים אני בוחרת שוב בך."

אוהבת.