כל יום ראשון, כמעט באופן קבוע, הסעתי את איתי לירושלים, ומשם המשיך באוטובוס לבקעה. בדרך הקשבנו לשירים של אריק איינשטיין. השיר 'יומן מסע' עדיין מתנגן בראשי. עכשיו כשאריק אינשטיין עלה השמיימה נסעתי לספר לאיתי שטמון ביער הקסום בכרמי יוסף. יחד הקשבנו לשיר : את יודעת אמא כולנו ילדים של החיים. שבע שנים בכל אזכרה, כל 12.8 ,בנינו מסורת ,האחים והחברים של איתי שרים את השיר כתפילה,עם הרבה נשמה ונשימה…"
איתי נהרג, כאשר חילץ חברים משדה הקרב בסלוקי, לבנון. עברו שבע שנים מאז, ואנחנו, אריק אבא של איתי, והאחים יעל, יונתן ויואב, עדיין בתהליך פרידה. וגם זה קורה דרך האמנות שתמיד היתה מרכז הבית. בצילומים רבים של חיי היום-יום מופיע איתי. בתיעוד של מפגש, טיול ושמחה. אנחנו גדלים וצוברים עוד חוויות. איתי נשאר צעיר לנצח.
אם יש חפץ אחד שאני יכולה להצביע עליו כחוט מקשר בין הילדות של איתי ועד היום, זו המצלמה. כבר בתיכון, בחר במגמת קולנוע, ונהג לצלם את עבודותיי בסטודיו, ואז ליצור צילום מעובד דרך פירוק והרכבה של אלמנטים ויזואליים. גם בצבא, כלוחם בסיירת 401 בחיל השיריון, וראש מדור הסוואה, מצא את הדרכים לבטא את יכולותיו האמנותיות. בעבודותיו האחרונות, ניתן לראות כיצד העתיק את הטבע על הציוד הצבאי כהכנה לקרב. כאמן אמיתי שיודע להתבונן בזכות חושים מיוחדים, תיעד רגעים דרך העדשה. בסוף המסלול, הזמין את כל הצוות והציג להם תצלומים וזיכרונות ממקור ראשון.
התמונה של איתי שזכתה בפרס
שלושה חודשים אחרי נפילתו, אוקטובר 2006, הצגתי את תערוכת היחיד "זמן בהקפאה" בהיכל האבירים במסגרת פסטיבל עכו. לתערוכה שתוכננה מבעוד מועד צירפתי את עבודותיו של איתי. כך המשכתי את הקו של השילוב, המיזוג, הפירוק וההרכבה שיצר איתי באמנות שלו שזכתה להכרה של ממש בתחרות צילום "צה"ל והסביבה". זמן לא רב לאחר מכן, בפברואר 2007, קיבלתי טלפון מגלי-צה"ל. חיפשו את איתי. ביקשו להודיע שזכה בפרס הראשון. התחרות הייתה בעילום שם, ולכן לא היה לאיש מושג על צירוף המקרים הזה. לאחר הזכייה, קיימנו תערוכת יחיד לאיתי בבית-האמנים בתל-אביב, "צילום תיעודי". היום, מוצגת התערוכה במוזיאון בלטרון וכך יצירותיו נחשפות לחיילים ולמבקרים רבים. אמנות בראי הצבא והמציאות במדינת ישראל ממבטו של אדם צעיר .
בשיחות לתוך הלילה איתי הביע רצון ללמוד צילום באקדמיה לאמנות "בצלאל" ירושלים. הגשמתי את חלומו ולמדתי צילום. בלא-מודע, אני מחזירה אותו דרך המצלמה. מהרגע שהודיעו שאיתי נהרג,הפעלתי את מצלמת הוידיאו שעמדה על חצובה ומתעדת את מהלך החיים ללא איתי שלנו.
כדי להסתכל על יומן המסע של איתי ממקום אובייקטיבי,הבנתי שעלי לצאת למסע אישי לשינוי. החלטתי להיפרד מהסטודיו ומהעבודה כיוצרת עצמאית,ללמוד דיסציפלינה שמחברת את עולם האמנות ועולם הפסיכולוגיה. מודע,לא מודע,הכלה,ראיית האחר,הפרדה,טרנספורמציה וכו'.
היום אני מתמחה בפוטותרפיה , זרם עכשווי שהתפתח בתחום הטיפולי הפסיכותרפי, העושה שימוש בצילום סטילס ובוידיאו.התהליך הביא לשינוי בשימוש במצלמה. בהשתוקקות,בכוח הדמיון,בהתבוננות ובאותנטיות פעלתי והפעלתי את המצלמה מתוך זרימה ודאגה לסביבה ולחיים טובים יותר.
בעבר המצלמה היוותה מקום להסתתר מאחוריה.היום המצלמה פותחת את התמונה ומאפשרת התבוננות ,ראיית זוויות נוספות,דיאלוג מקבל ונותן.כעת אני מבקשת לפענח את התהליך ולעזור לאחרים בעזרת הכלי המהפנט הזה.
פרידה שטיינברגר, פנינה אלון אייזנמן, מימי זיו ואסנת וישינסקי ישתתפו באירוע הנשים השנתי של עמותת נט"ל, תחת הכותרת "יוצרות מתוך הכאב", וידברו בפאנל מיוחד על החיבור בין הטראומה והיצירה.
האירוע יתקיים ביום ראשון, 22.12.13, בשעה 17:00.