"פרוש כפיים,ראה מנגד
שמה – אין בא,
איש ונבו לו
על ארץ רבה."
רחל
"קשוב הלב", כתבה רחל,"האוזן קשבת". "הבא? היבוא? בכל ציפייה יש עצב נבו". בצורה פשוטה כל כך, ידעה רחל לתאר את הכאב החד הטמון בחלומות אותם לא הצלחנו להגשים. אלו שתלויים גבוה מעלינו ולא משנה כמה גבוה אנחנו מנסים לקפוץ וכמה אנחנו מותחים את גופנו מעלה, לא עולה בידנו לגעת בהם. לעיתים לא נותר אלא לנשום עמוק, לעמוד במקום. להביט מרחוק. להודות בתבוסה. עצב נבו.
ורחל, היא ידעה חלומות. היא נשמה אהבה וידעה כמיהה וכמו רכבת דוהרת ביקשה לבלוע את העולם ולבלוע את החיים והייתה צעירה כל כך, לביאה מחד וענוגה מאידך וסביבה הייתה הילה של קסם. חוטים דקים ועדינים של קסם אמיתי. לא כזה שרואים היום בתוכניות ריאליטי. היא הייתה הדבר האמיתי. הכמיהה שלה הייתה הכנה והטהורה ביותר שניתן למצוא.
לא בכדי שיידעו, לא בכדי שייראו, לא בכדי שיריעו. היא נשמה את החלום, היא ביקשה לחיות את החלום, להיות אחד עם התשוקה הבלתי נשלטת לבנות, ליצור, לחלום קדימה, להתמזג עם הרגש הבלתי נשלט הזה, בלתי ניתן לריסון. רגש עז כל כך שמשתולל בתוך הלב ונותן לך את הכוח והיכולת לטרוף את העולם. אני יכול, אין איש שיעצור אותי, אין איש שייקבע לי גבול ויגיד לי שאי אפשר. האמת בתוכי. תמיד.
למה לימדו אותנו כשהיינו ילדים כי מי שחולם ומאמין סופו לנצח? סופו לגעת בכוכב שלו? איך זה שמי שפועל מתוך המקום הכי נכון והכי אמיתי ומבקש רק לעצום עיניים ולהתרומם אל תוך המרחב הוירטואלי של התודעה ושם לפרוץ כל גבול ולבעוט בכל הקירות, עד שכל הפחדים יתמוטטו כמו קלפים וכל המגבלות של הדעת יתמוססו לא זוכה לסוף הטוב? לא אמור להיות שם למעלה מישהו שידאג לזה?
החיים מפילים אותך לעיתים. החיים נוגחים וחובטים ואז זזים הצידה, לראות אם תתרומם. ואולי לא. יד נעלמת מכבה ומדליקה ולעיתים אל תוך המסלול הורוד של החלום שלנו היא מכניסה באחת קיר אטום ואין לנו אלא להביט. לכאוב. לעצום עיניים בפני ההתנגשות הצפויה. לנשום עמוק, להכין את הגוף, להקשות את השרירים. הנה זה בא. רגע האמת שלנו.
מתוך cafe.themarker.com
רחל התנגשה בכוח אל תוך הקיר שלה. זה צו הגורל, כתבה. מחלת השחפת הרחיקה אותה מדגניה, מהחברים, מהחזון. היד שלפתה חזק כל כך את העשייה והחלום, שמטה אט אט את אחיזתה. בלילה בא המבשר, רשמה, אנחנו בריאים ואת חולה. אז עכשיו את לא. ותלכי ותודה ושלום. קיבלנו ממך מה שאפשר ועכשיו אין בך עוד שימוש. ודי. במלוא ענוותה ואישיותה המדהימה, ידעה רחל להרים את ראשה ולהמשיך הלאה. היא הבינה את הדין וקיבלה אותו בהכנעה. זה צו הגורל.
במרוץ המטורף של החיים, הולך החלום לעיתים ומטשטש, עד שלא ברורה לנו צורתו ולא ברורות לנו פניו. מתוך השגרה הלא פשוטה של הקיום היומיומי, מתוך הכמיהה הבלתי נשלטת לא לדהות, לא ליפול למסוע שדוחף את כולם קדימה בכיוון ברור, מתוך הכאב שגרם לנו כל מי שלא האמין בנו, כמה קשה להמשיך להחזיק בכוח ולא לוותר. להילחם. ליצור את דמותו של החלום, לשרטט בעדינות את קווי המתאר הדקים ואז להילחם עם כל נשימה. כי אין ברירה אחרת. כי ככה זה חייב להיות. זה צו הגורל.
"לא ערפלי מחר – היום המומש ביד,
היום המוצק, החם, האיתן.
לרוות את היום הזה הקצר, האחד,
על פני אדמתנו כאן"
אל תאמרו מחר, אל תחכו שזה יקרה מעצמו. חתרו קדימה. תמיד. ומעל הכול, מעל לטירוף היומיומי של כולנו, זכרו לרוות את היום הזה הקצר, האחד. ואל תפסיקו לחלום.