בשיחה עם אחי רועי העלתי את השאלה הקבועה: "אז מתי אתה בא לשיעור קפואירה?"
"וואי," הוא אמר "הייתי רוצה, באמת – אבל אני עובד הרבה כל יום, ואחרי יום עבודה פשוט אין לי כוח?"
הסתכלתי עליו במבט מבולבל – מה זאת אומרת? זה נראה לי כמו אוקסימורון, ניגוד בתוך משפט – אין כוח לבוא לאימון…
לקח לי קצת זמן להבין את הקונספט, אבל יצאתי עם תובנות:
אנשים רבים מסתכלים על אימונים בתור מאמץ, משהו שדורש השקעה של כוח ואנרגיה – מסיבות מובנות, אני חייבת להגיד – אתם מגיעים, מזיעים, השרירים כואבים ובמקרים רבים של אומנויות לחימה אתם גם חוטפים כמה מכות.
פעם היו שואלים אותנו, הספורטאים, מה אתם מוצאים בזה? היום אנשים חושבים שאנחנו עושים את זה כדי לשמור על בריאות וכושר.
מצטערת לאכזב אתכם – לא הבנתם אותנו נכון.
אימונים, וזה יכול להיות כל סוג של אימון – מכדורסל ועד שחיה – אבל אני מוצאת את זה בעיקר באומנויות לחימה, אם נעשים בצורה טובה, יש בהם קסם – הם נותנים יותר אנרגיה מאשר לוקחים. יש משהו בניצול כל תכונות הגוף: כוח, איזון, זריזות, גמישות, מחשבה – שמזין את הנפש בצורה שלא תוכלו למצוא במקום אחר. כשאתם משחקים במעגל הקפוארה ומפעילים את כל הגוף, את כל מה שלמדתם, ומצליחים לעשות תנועה ולהפתיע את בן הזוג – אין "היי" גדול מזה. זה נותן משמעות לכל שריר בגוף, לכל כפיפת בטן או תרגול עמידת ידיים שאי פעם עשיתם. מתנקז לכדי יצירת? אומנות. אומנות לחימה.
אז נכון שזה קשה בהתחלה, אנחנו צריכים להכריח את עצמנו להגיע לאימונים, זה דורש הרבה נתינה של אנרגיה. אבל יבוא יום, והוא לא רחוק (לי אישית זה שלושה שבועות, בדוק) שבו האנרגיה תתחיל לחזור לכיוונינו. שאנחנו מסיימים אימון קורע ומרגישים שאנחנו יכולים לרוץ עכשיו מרתון.
ואז, פתאום, כשאתם מסיימים יום עבודה קשה אתם מוצאים את עצמכם אומרים "בואנה, איך מתאים לי איזה אימון טוב היום…"