"How long will I love you?
As long as stars are above you,
And longer if I can
How long will I need you?
As long as the seasons need to
Follow their plan"
ELLIE GOULDING
הכול התחיל בגלל הכלב וקטנטונת אחת בת שלוש. באמת. אחותי היקרה צרפה אותו לארוחת יום שישי המסורתית אצל ההורים. הכול התחיל כרגיל, כמו אין ספור ארוחות אחרות. תמיד אותו מקום, תמיד אותה שעה.עם השנים, התרחב מספר האורחים המשתתפים ותינוק אחר תינוק איישו ומאיישים עד ליום זה את כיסא האוכל המתקפל אצל סבא וסבתא. ככה זה.
תחילה עמדו כל המבוגרים והביטו בפליאה בבכור שלי, הראשון מבין הנכדים, אשר זחל את דרכו בבית. כל מילה חדשה זכתה לתשואות, כל תעלול קטן הפך לסיפור שהתגלגל בלי סוף בארוחות ובשיחות. ככה הכול התחיל. עבר מעל לעשור. הם כבר שבעה. מארג עדין של אהבה, ריבים, חבורות, צחוק, בכי, משחקים, חידונים והופעות בלי סוף. בני דודים.
אבל בואו נחזור אל הכלב.. האחיינית הקטנה בת השלוש, לא ממש ראתה איתו עין בעין…החיבור, איך נאמר, היה בעייתי משהו. הכלב, שרגיל לחיים תל אביבים נטולי הולכי על שתיים בגובה נמוך, לא מצא את מקומו בתוך בליל הילדים של ארוחת יום שישי. בכל זאת, הם שבעה, הגדול עוד לא בן אחת עשרה. תעשו את החשבון לבד.. וכך, בכל פעם שהכלב התקרב אל הקטנה, פרצה האחיינית שלי בצווחות שבר. פניו של הכלב אל מול הפנים האפרוחיות של הקטנטונת. הוא מביט בה והיא פורצת בצרחות. כעבור רבע שעה הסיפור חוזר על עצמו וכך שוב ושוב. כלב, ילדה, צרחות.
מתוך WWW.MAKO.CO.IL
מכאן החל המצב להידרדר. הקטנה נכנסה למצב צבירה צווחני והחלה לצווח להנאתה. הכלב איבד את זה והחל לנבוח על כל מי שזז סביבו. בנקודה מסוימת פרצנו כולנו בצחוק, לאחר שהכלב נבח בלי סיבה לעבר הקטנטן שלי. הקטנטן נעלב עד עמקי נשמתו והחל לבכות – "אתם צוחקים עלי!", הוא מאן להתרצות כשהסברנו לו שזה לא הוא, זה הכלב.. "אבל למה את לא מרשה לי עוד שוקולד!" התלוננה בקול במקביל הנסיכה שלי. "אני רוצה ללכת, הם העליבו אותי!", התלונן האחיין. "למה, למען השם, אי אפשר ליהנות פעם אחת משיחה שקטה של מבוגרים?" שאלה בכעס אחותי הקטנה.
מתוך האנרציה של כל זה, קפא לי הכול לשנייה. לרגע הטשטש הכול וכולם נאלמו דום. הילדים הצועקים, האחיינית הבוכייה, הכלב שנבח וגם הדודה הכועסת. ורק היא עמדה מולי. יפה ושקטה. היא הביטה במבט עצוב במפגש הזה שכל כך לא יצא כמו שהיא רצתה. וזוג עיניים ירוקות הביט בשקט סביב והבין שהיום אי אפשר לתקן, כי זה יצא קצת משליטה.לא הפעם. והיא חשבה, וודאי, על כל השעות הללו שהשקיעה, כמו תמיד, כדי שהארוחה הזו תתקיים. על התכנון, הקניות, ההכנה, ההשקעה. הכול מכול הלב, הכול מהמקום הכי נכון. הכול מאהבה שאין כמוה בעולם.
ואני יודעת, אני יודעת כי בתוך הסירים הענקיים שעומדים מוכנים על הכיריים כשאנחנו מגיעים ביום שישי בצהריים, היא מכניסה טונות של חום ואהבה ומוסיפה גם קמצוץ של דאגה ותמיד היא חושבת על אמא שלה, סבתא שלי המופלאה, והבישולים האלו תמיד צובטים לה קצת בגעגוע והיא מתמלאה בכוח, גם אם אין לה, היא מתמלאה בכוח שיש לסבתות. כאלו הן.
מתוך WWW.MAKO.CO.IL
כי הן יודעות את משמעות הארוחות האלו והן רוות נחת כשהן רואות את בני הדודים קושרים קשר שיותיר זכרונות לחיים שלמים והן מרגישות ידיים קטנות שמנסות לשווא להקיף אותן בחיבוק חזק וגדול והעיניים מתמלאות בדמעות. זה שווה הכול. את כל העבודה הקשה של לפני ואחרי.
בואי, היא קוראת לי, בואי תטעמי. מה פתאום, אין בזה בכלל בצל. טוב, אולי קצת, אבל זה נמס. לא מרגישים בכלל.
והיא הנשמה שלי, היא אהבת חיים. היא אמא שמגרילים רק פעם במיליון שנים ואני זכיתי בה. כי היא יודעת לחבק אותי גם כשאני לא לידה והיא יודעת לאהוב את הילדים שלי כמו שרק סבתות יודעות. והם מרגישים. כי אני רואה אותה משתוללת איתם, שמחה איתם ואני רואה איך היא הופכת לילדה בעצמה כשהם קופצים ומשתוללים והיא אחריהם ואיך זה האושר הטהור והמזוכך ביותר והאמת שלה שקבועה וטבועה בה כל כך. וזו אמא שלי. ואין כמוה בעולם כולו.
אז גם אם זה לא יצא בדיוק איך שהתכוונת…דעי שאני יודעת. אני יודעת כמה מאמץ אתם משקיעים בכל ארוחה כזו. אני יודעת כמה את רוצה אותנו יחד, כמה את רוצה אותנו איתך. אני יודעת כמה בלאגן משאירים אחריהם שבעה נכדים שובבים, לא משנה כמה נשתדל לסדר לפני שאנחנו הולכים. אני מעריכה כל ארוחה כזו וכל כך משתדלת שלא לפספס אף פעם. אני מאחלת לנו שתמיד יהיה לנו אור ושמחה וצחוק ילדים. גם אם לעיתים זה מלווה בבכי וריבים. זו החבילה שלנו ולא הייתי מחליפה אותה לעולם.
ואת, אהובה יקרה שלי. את….
שלא תחשבי שאני לא יודעת..