אפתח בגילוי נאות- לפני שנה הזמינו אותי לתוכנית טלויזיה כדי לדבר על חיי בתור בת שלושים פלוס בתל אביב או משהו תמוה מסוג זה. "ספרי לי משהו על עצמך" התחננה התחקירנית ביאוש "את רווקה? זה קשה? את בוכה בלילה? הבדידות הורסת את חייך?". הבנתי את המסכנה וניסיתי לשתף איתה פעולה. היא הרי כל כך ניסתה להוציא סיפור אנושי מרגש, זה היה מכמיר לב. "כן, בטח, אני בוכה" לחשתי בנוגות "כלומר, מדי פעם אם אני עצובה. אבל לרוב נחמד לי. טוב, האמת שאני לא בוכה הרבה. אבל אני יכולה לנסות". התחקירנית נאנחה ביאוש. לא היה לי שום סיפור דרמטי מספיק כדי להצדיק את הזמנתי לתוכנית, ישבתי שם דוממת כשכל הפאנל מתעלם ממני. מיותר לציין שלא הוזמנתי לאותה תוכנית שוב.
אני כבר לא אהיה סלב, אבל התברר שישנה בלוגרית אחרת, חן טל (חנטל), שהיא כן מפורסמת. היא מצולמת בפישוק, חשופת שדיים, מבליטת ישבן עטוי חוטיני, פוזות חושפניות, פרובוקטיביות,לא מתנצלות. והנה, לא מזמן התברר שאותה חן עברה טראומה נוראית בילדותה, נלחמה בגבורה במחלת הסרטן וגם ניצחה אותה. הגבורה הסטואית בה התמודדה עם המחלה, גרמה לה לגדול לאותה מבוגרת עצמאית, סקסית, שחוגגת את גופה ואת חייה. "היא כל כך חזקה" נאנחו סביבי "לא עוד פרובוקציה בשקל, אלא גיבורת תרבות" הריעו לה. ניכר כי הוקל לכולם. סוף סוף נמצא הצידוק לקיום אותה אושייה, ואנחת רווחה קולקטיבית נשמעה. היא לא סתם כורעת על ארבע ומלקקת שלט טלויזיה, היא עושה את זה בשם הניצחון על המחלה. היא לא סתם מכסה בשיערה הגולש את חזה השופע, היא עושה את זה כדי לחגוג את צמיחת שיערה לאחר שבתור ילדה, במילותייה, ניגשה לספר באומץ לב וביקשה ממנו לגלח את שיערה בעוד אמה עומדת בצד ודומעת. הפרט היחיד, הקטן, הכמעט בלתי משמעותי הוא, שזה הוא לא הסיפור שלה.
הסיפור שחן טל כתבה, אותם תיאורים מפורטים, שוברי לב, של אובדן והתמודדות, נכתב לפני כשש שנים, באתר העמותה למען המלחמה בסרטן, על ידי אמא גיבורה, שרצתה שהסיפור של ילדתה בת הארבע יהווה השראה וחיזוק למשפחות שעוברות את אותו תהליך. הוא פורסם רק באתר ההוא וצוטט, שש שנים אחרי, על ידי אותה גיבורת תרבות מודרנית, מילה במילה, כאילו נחווה על ידה.
אני לא יודעת מה מדהים אותי יותר. הקלות שבה חן טל ניכסה לעצמה סיפור חיים כואב וטרגי של מישהי אחרת, הזילות הבלתי נתפס, השימוש הציני בזוועותיה של ילדה קטנה, של משפחה, של קהילה שלמה של חולים שחווה קשיים גופניים ונפשיים כמעט בלתי נתפסים, העובדה שהיא פשוט העתיקה את אותו פוסט, מילה במילה, מבלי להסס או לחוש בושה, הכותרת של אותו בלוג שהיא כתבה- "אמיצה", או, בכלל, עצם הצורך שלה להנפיק סיפור דרמטי שכזה, כדי להצדיק את עצם קיומה.
"היי" היא מנסה להסביר לנו "זוהי לא רק התערטלות פיזית, אלא בעיקר נפשית". ו-"אני לא מוכרת את גופי, אני רק חוגגת אותו". וזה הופך אותה קלה יותר לעיכול. עבורנו בעיקר. אנחנו מצליחים להבין את התופעה שהיא. העניין שלנו בה הוא לא עוד ריק מתוכן. אנחנו לא רק מסתכלים עליה כי היא בחורה ערומה. יש לה ערך עבורנו. ילדות בנות 15 כותבות לה שהיא הגיבורה שלהן והלוואי והיו חזקות כמוה, נשים כותבות לה שהן הזילו דמעה, אותן נשים ששבוע לפני בזו לה על הפרובוקציות. עכשיו, כשיש לה סיפור אנושי מרגש, יש לחן טל משמעות, יש לה זכות להתקיים. וחבל לי על חן טל, כי היא פספסה את השיעור הראשון בבית הספר על שם ליהיא גרינר– אם את רוצה להיות מפורסמת, פשוט תאמרי שאת רוצה להיות מפורסמת. ואם בא לך להראות ציצים, פשוט תראי אותם. את לא צריכה סיפור, את לא צריכה לעבוד כל כך קשה. כי הכי עצוב בכל הפארסה הזו, הוא שחן לא חושבת שהיא עשתה משהו רע, היא בכלל לא מבינה מה הבעייתיות במעשיה. היא רצתה להיות מפורסמת וזה ערך עליון. הכל הוגן בריאליטי ופפראצי. ואין לי בעיה עם זה, באמת שלא, יש לי רק בעיה עם ילדה קטנה שסיפור הילדות הכואב שלה מושפרץ בזלזול על כל המחשוף של חן.