העולם השתנה: כולנו שותפים להתהוות של מדיניות חדשה שמנפצת הרבה מאוד מוסכמות, נורמות ומחשבות מקובלות בחברה ואלה מבינינו שלא מפחדים ממי שהם – לוקחים חלק ביצירת הדרך חדשה.
גם הסדרה "מחוברים" הצליחה מעל למשוער בזכות הסיטואציות החושפניות והלא פשוטות ששודרו, ובעיקר בזכות הגיבורים שלה – 5 גברים שהם ילדים במהותם, עם סיפורים אישיים לא פשוטים ולא טריוויאליים שלא מפחדים מעצמם וממה שיגידו עליהם.
שי, רן, דודו, לואיס וישי לקחו אותנו למסע אישי מרתק שכלל נקודות שפל, מבוכות, התלבטויות, התרגשויות ומגוון חוויות דרמטיות מחיי היום יום שקורות לכולנו – אך אנו לא בהכרח רוצים לשתף את הסביבה בהם, שהרי כולנו כל כך עסוקים בהשלכות של חשיפת חיינו ומאוויינו האישיים, עד שאנו שוכחים את רגשותינו העמוקים ביותר ואת החלומות הגדולים והקטנים שלנו.
בסיטואציה שכזאת, יצירת עתיד ממקום של חופש מחשבתי והתנהגותי כמעט בלתי אפשרית – שכן באופן אינטואיטיבי החופש האישי מוגבל ומדוכא והחיבור המיידי לנורמות הסביבתיות מקהה את התחושות.
את המעקב הדרוך של הצופים מדי ערב אחרי העלילה, ניתן להסביר בקלות יחסית בעזרת מושגים כמו הזדהות, מציצנות והצורך לחלום – שכן אלה הם כמה מהמאווים האנושיים הבסיסיים של כולנו. אבל השאלה האמיתית היא מה היו המניעים של המשתתפים בסדרה להיחשף בצורה כה טוטאלית, בספקטרום רחב של סיטואציות מורכבות שלא בהכרח מחמיאות להם: רן מתאהב באישה אחרת ומספר על כך לכולם – כולל לאשתו השניה, לואיס מציג מציאות חיים מורכבת ובהחלט לא מחמיאה, דודו לא מפחד להראות באופן עקבי בחברת הבקבוק, ישי מציג פן פילוסופי ורגיש למרות סיפור משפחתי לא פשוט, ושי לא מתבייש לחשוף את הכמיהה שלו לנערת זהר אמיתית ומנהל מעקב אחרי סיפור ילדותו הקשה.
שי גולדן מבין שאחיו לא אוהב אותו
אז מה המניע? יש פסיכולוגים שטוענים כי דווקא החשיפה היא הפקק שמשחרר את העכבות האישיים ומאפשר התחלה מחדש תוך כדי השלת שכבות השנים.
אני סבורה לעומת זאת, שהתערטלות נפשית בפרהסיה, לא בהכרח משתלמת – וגובה מחיר יקר מהמתערטל וסביבתו, שכן בסיטואציה כזאת הסביבה והשפעותיה הופכים לדומיננטיים מדי, ושיקולי האגו מתחילים לנהל את המערכה כך שקשה להמשיך לצעוד לעבר המטרה תוך זקיפות קומה.
בהסתכלות לטווח הקצר אולי נדמה לגיבורי הסדרה כי הצליחו להגיע לאמת הפנימית שלהם ולבצע מהלכים משמעותיים בחייהם, אולם לא בטוח שהם יחשבו כך גם בטווח הארוך, שכן האמת הפנימית חיה בסביבה שאינה סטרילית ונוטה להשתנות לנוכח השפעות מגוונות.
בסופו של דבר , הסדרה הצליחה לייצר אצלי קונפליקט: מצד אחד הרצון לחיות בשחור ולבן, על הקצה, לתת מקום רק לאמת המוחלטת, ולזנוח את כל השאר. בדיוק כמו גיבורי "מחוברים" שהפכו זאת למציאות קיימת, ומצד שני הריאליות והחיבור למציאות העכשווית בחיי האישיים, מתוך אחריות והכרח להיות חברה, אישה, רעיה, אמא, שכירה. בניגוד ל"מחוברים", אני בחרתי בחיים של ויתור אישי גדול – ולפעמים כואב.