בניגוד לרבים אני לא רואה ברבנות מוסד מסואב. בשביל להיות מוסד מסואב אתה צריך לקבל תקציב גדול ולייצר תפוקה מועטה, והרבנות היא הגוף הממשלתי היחידי שלא מציע כל תפוקה כלל, ואכן עומד ביעדיו באופן מופתי.
עוד באון לייף:
השתתפתי בזמנו בפאנל שהיה אמור לעודד התנגשות חזיתית בין ארבעה מועמדים, שניים מהעמדה החילונית ושניים מהעמדה הדתית לאומית, בנושא הרבנות. מארגנת האירוע ציפתה לדיון סוער ומשתלח, אך העלתה חרס בידה. אף אחד ממשתתפי הפאנל לא יכול היה להעלות על דעתו ולו שימוש אחד שלשמו כדאי להחזיק את המטרד הרבני הראשי. אני הצעתי בחום שאפשר להשתמש בבניין הרבנות לטובת פינוי בינוי, ואולי כמוסד דיור זמני למפוטרי הרבנות: בלנים, רבנים, שמשים ועוד בעלי דרגות מונפצות בצבא שמיים. אין לי שום סימפטיה לרבנות ושום עניין בה. מעולם לא דרכה כף רגלי שם, ולא הייתה לי שום כוונה להכניס לשם את כף רגלי, דווקא באחד האירועים החשובים בחיי.
נישואין הם בסך הכל חוזה משפטי כלכלי. כמו כל חוזה, גם זה נחתם למקרה שמשהו לא יילך כשורה. צד א' מתחייב לספק כך וכך, צד ב' מתחייב לספק כך וכך, תלחצו ידיים ויאללה תכנסו לחדר הייצור. כך התחיל חוזה הנישואין לפני אלפי שנים, וזו המשמעות של הנישואין כיום. והדת עשתה את דרכה אל החוזה, כי בכל מקום שבו עובר כסף גדול, גם הדת רוצה לגזור קופון, ונישואין תמיד היו מעמד כלכלי מיוחד, אפילו היום הוא משמש כדי להעביר מעטפות גדולות ואטומות. כך שבכל הנוגע לחוזים, מבחינתי להנשא בנוכחות רב, הגיוני כמו להעביר בנוכחות רב בעלות על רכב, עדיף לעשות בדואר, כי שם לפחות אין עמלות, ויש מעטפות.
מאז ועד היום נוסף לנישואין נופך חדש: הפן הרומנטי. זאת בעקבות כמה משוגעים שהחליטו שנישואין צריכים לבוא מאהבה, ולכן מקובל היום לקיים אירוע עליז במקביל להליך החתימה הפורמלי ושמו חתונה. וכיוון שאשתי ואני אוהבים מסיבות, אוהבים בטחון כלכלי ואוהבים אחד את השני, הלכנו לעורך דין לחתום על הסכם כלכלי הגיוני מהסוג שגובש אחרי תקופת בית ראשון, ולאחר מכן קבענו מסיבה נחמדת. לשם הספורט שבדבר גם ביקשנו מחברנו המשותף הטוב ביותר שינהל טקס לשמוח בו, וממשתתפי האירוע ביקשנו שיהיו עדים וייתנו גושפנקא לאהבה, בכל זאת חברים. אנחנו סומכים עליהם.
מבחינת אשתי היה מדובר באירוע בלתי נשכח, ומבחינתי גם, אבל זו גם הייתה הזדמנות לנקמה מתוקה (עם קינוחים חלביים) בכל החברים שהתחתנו לפנינו ועל חשבוננו. בחתונות רבות הייתי ובכל חתונה, עומד לו מלך החתונה, הליצן ושליח המשיח, הלא הוא הרב, ומתארך בקול גדול את תאריך החתונה ביום החמש אלפים וכך וכך שנים לבריאת העולם, שקר שלא ניתן לגבות בשום סוג של תיארוך, לא שאני מניח שהרב בקיא במדעי התארוך או במדעי כל דבר אחר ששייך למציאות. לשקרן שכזה לא הייתי נותן לערוך חוזה ביני לבין אשתי, ובטח לא חוזה שרשום בארמית, שהיא שפה נחמדה מאד, והייתה נחמדה עוד יותר לפני אלפיים שנה כמישהו בכלל השתמש בה.
"ומה עם הילדים?" שואל כל מי ששומע שאיני נשוא כדין. "טוב תודה, איך אצלך?" רוב מחותני הרבנות שאני מכיר עשו זאת מאלף ואחת סיבות, רובן לא רלוונטיות. לדוגמה פשטה לה שמועה שילד להורים לא נשואים יגדל להיות אזרח סוג ב' במדינה. אז בדקתי ומצאתי שמדינת ישראל, בכל עניין הנוגע לשלום הילד, דואגת לשלום הילד, יהיו אשר יהיו הוריו, העיקר שיהיו אזרחים. לא יקרה מצב שחוזה מכל סוג שהוא בין ההורים ישפיע על חייו. ואם חס וחלילה מתגרשים, המדינה קובעת לפי מה שטוב לילד ולא לפי הסטטוס שלו במסוף גן עדן.
הפחד השני בו לוקים רבים הוא חוסר הכרה מטעם המדינה בברית הזוגיות, אז מסתבר שנישואין ברבנות כמו חוזה אצל עורך דין, שניהם בסופו של דבר ברית שעיקרה בין הצדדים החתומים. השיקול היחידי שאני מכיר לפיו כדאי לשקול את נושא הרבנות הוא השיקול של הכרה במס הכנסה, ובפעם האחרונה שאני בדקתי, מבחינת נקודות במס הכנסה משתלם יותר להיות שני רווקים מאשר זוג נשוי.
אז למה בכל זאת להתחתן ברבנות? כי ההורים לוחצים. כי לאבא הדת מאד חשובה דווקא כשאתם מתחתנים וחלילה לא כשיש משחק של מכבי בשבת. וכמובן בואו לא נשכח את הפרס הגדול על חתונה ברבנות – גירושין ברבנות, וזאת כבר לא בחירה של הזוג המאושר. למעשה אפילו מי שמתחתן בנישואין אזרחיים בקפריסין, כי משום מה אנחנו קצת פחות אזרחים בישראל, יזכה לגירושין כדת משה וישראל בצירוף טקסים פגניים של הקפת הכלה שבע פעמים עד קריסתה כחומות יריחו. וכמובן אל תשכחו להביא מילון ארמי עברי כדי להבין על מה חתמתם.
אז אם אתם רוצים להתחתן, לכו להתחתן. רוצים חתונה דתית – קחו רב, רוצים חוזה – תחתמו על חוזה, רוצים אולם – תשכרו אולם. מה הקשר בין כל זה לבין הרבנות? אלוהים יודע.