השיפוץ שלא ניגמר

אנחנו יושבים מחובקים בסלון, מסתכלים על שידת הטלוויזיה המבהיקה והמודרנית, מעליה תלויה הסמסונג השטוחה שלנו. קצת קטנה מדי, אבל חתיכה כתמיד. אנו מתענגים על הריצוף בן השלוש, שכמו ילד קטן מתלכלך במקומות הלא נכונים אך נשאר חמוד עם כתם של שוקולד למריחה בזווית הפה. אנו ממשיכים בסיור ומגיעים במבטינו למטבח. שנינו נאנחים. הגיע הזמן, אני אומר לאשתי. הוא כבר בן שלושים, עם צירים בעייתיים ודלתות חורקות. הצבע לא כמו פעם, והמראה ענתיקה. אשתי מהנהנת. עם כל הצער העולם שייך לצעירים, היא אומרת. בגיל שלושים צריכים להבין שאפשר לפרוש, אני מוסיף.

אמא של אשתי ארכיטקטית. אני פולט במקרה מחשבה על החלפת המטבח לידה. למחרת אנחנו מקבלים סקיצה ראשונית. הכל ברור. הכל פשוט. צריך רק לבחור, וכבר מטבח חדש מנצנץ, צעיר ומבטיח יופיע כהרף עין בביתנו.

אני ואשתי יושבים מחובקים בסלון. מסתכלים על המטבח הישן, למולנו סקיצה של חלום. אנחנו עוצמים את עינינו ומדמיינים. אחרי שלש עשרה שנות נישואים אנחנו כבר מדמיינים את אותו הדבר. אנחנו מתבוננים אחד בשני, מהנהנים בראשנו. קדימה.

חצי שנה אנחנו פוסעים בביתנו בחיוך. אלה שעותיך האחרונות, אני אומר לרגבה הישן שלנו. והוא, מגיב בחריקה מעצבנת, כאילו רוצה להחזיר אהבה עד הרגע האחרון.

אנחנו פועלים לאיטנו, שהרי המימוש כבר עניין טכני בלבד, והמטבח החדש אשר בדמיוננו מוחשי לגמרי. המטבח שאנו מוצאים לבסוף מצליח לרומם את תחושותינו עוד יותר. אנחנו קובעים מועד לשיפוץ. ממתינים בקוצר רוח למאורע, למימוש החלום.

הם מגיעים חמישה ימים קודם. נכנסים לביתנו ומתחילים להרוס. קורעים את הרגבה שלנו, והוא בחריקות נאבק על חייו. אחד הפועלים מגלה את יופיו, מעריך את ניסיונו רב השנים. אני לוקח אותו, הוא אומר. ואני, מתרגש ויודע, שלמרות שהתנאים בג'לג'וליה לא משהו, והמטבח רגיל לאוכל פולני, עדיף להיות חשוף לבקלווה מאשר להיות מוצא להורג על המוקד בל"ג בעומר.

והבית היה תוהו ובוהו. וחושך על פני תהום. ורוח הרגבה על פני המים שנוזלים במטבח. והפועלים, מתרוצצים כנמלים יחד עם הנמלים שנהרס קנם מתחת לשיש הישן. אחד מהפועלים עומד על קונסטרוקציה מאולתרת בגינה על מנת להגיע לחלון המטבח. תיזהר, אני אומר לו. נראה לי לא יציב. הכל בסדר, הוא אומר, ולאחר חמש דקות נופל עם הקונסטרוקציה על הגינה שלי. אני נחרד. מתבונן מיד בעץ הרימון הננסי שכמעט ונגדע. לאחר מכן אני מסתכל על הפועל השוכב בתחתית, עם רגל אחת מתחת למשטח עץ ששימש לפני רגע כרצפת העבודה. אני רואה בדמיוני את הכותרות בעיתון ? "פועל שבר את רגלו כשנפל מקונסטרוקציה, והצליח לפגוע בעץ רימון". הפועל קם לפתע, כאילו מהמתים, מנער את האבק וגרגרי הרימון מבגדיו. השיפוץ ממשיך.

תוריד את הקיר הזה שליד המטבח, אני אומר לקבלן. אני ממש לא צריך אותו. אין בו שום תועלת. תהפוך אותו לעמוד. והוא, עם פטיש מתחיל להרוס. קיר של מטר בסך הכל. במכה הראשונה הוא פוגע בצינור של המים החמים. במכה השנייה של הקרים. הוא חושף צינור חשמל ולאחריו צרור של כבלי תקשורת מדובללים, המחוברים בצורה שלומיאלית אחד עם השני. אין בעיה, הוא אומר לי. אני עושה מעקפים. הוא אומר משהו לעוזר של הפועל. ההוא מוציא מספריים ? "לא!!!!" אני צועק. הוא לא שומע. קורע את כבלי התקשורת. נעלם ה- WIFI. אין טלפון. אנחנו ללא תקשורת וטלפון ארבעה ימים. חשמלאי מומחה לא מצליח לתקן. השיפוץ ממשיך.

ביום השביעי אני מחליט שאני צריך לנוח מכל מלאכתי. אני הולך לעבודה. משאיר את אשתי ואת אמה שלה כאחראיות. בסך הכל מתקינים שיש. אני נכנס לישיבות. שוכח את הטלפון באיזה משרד רחוק. לוקח אותו רק בחמש בערב. אני רואה עשר שיחות שלא נענו, ושלש הודעות של אשתי. תתקשר דחוף. בעיות עם השיש. אני מתקשר כשכבר מאוחר מדי. אשתי שילמה על השיש. לקחה החלטה לקבל אבן לא מושלמת. ההתקנה לא כל כך טובה. לא לפי המדידות. אני מתקשר ליצרן השיש. הוא מוכן להחליף. אני לוקח החלטה לא להחליף. האויב של הרע זה הרע עוד יותר. השיפוץ ממשיך.

בעבודה אומרים לי שהכי חשוב לשמור על הזוגיות. אומרים שהרבה זוגות התגרשו אחרי שיפוצים. אני מרגיש שאצלנו, למרות הצרות המצב די טוב. אני שואל את אשתי מתי מזמינים את המעקה החדש. היא מתפרצת עליי שאין לה כוח לשיפוץ הזה יותר, והמעקה יכול לחכות. אני ממש רוצה מעקה חדש אך נזכר בעצה שקיבלתי. לא רוצה להתגרש בגלל מעקה. אילו רק זכרתי מה זה שיפוץ, אומרת אשתי. לא רוצה לעבור את זה שוב, היא אומרת.

השיפוץ כבר נגמר. נשאר רק לחבר את הגז, להתקין את המדיח, להתקין את המדפים והארון שבצד, לכוון את הדלתות במטבח, לשייף קצת את השיש, ולסדר את כל הבלגן.

אנחנו יושבים קצת פחות מחובקים על הניילונים בסלון. מסתכלים על המטבח החלומי שלנו שעדיין נמצא בתוך תוהו ובוהו, מדמיינים את עצמנו אחרי השיפוץ, וחושבים איך בכלל נכנסנו לכל זה. לפני שלש שנים היה אותו הדבר, אני אומר לאשתי. ישבנו אז ואמרנו שלא נשפץ יותר. אנחנו כנראה כמו הרגבה הישן שלנו, הזיכרון כבר לא משהו. אולי הגיע הזמן שנעבור לג'לג'וליה, ונשאיר את השיפוץ הבא לצעירים, לאלו שלא יודעים שיפוץ מהו.

בואו לבקר בבלוג שלי – http://diditells.WordPress.com