"תשים את השיריון בתוך תיבה
כבר לא מתים יותר מאהבה
לדולצינאה יש שיער שיבה
וכל הגיבורים הלכו אל הצבא
דון קישוט אתה יכול לנוח
יש כל כך הרבה טחנות רוח
אתה לא תספיק, אתה לא תספיק
אתה לא תספיק דון קישוט"
מילים – יהונתן גפן
והנה אנחנו, עומדים אל מול טחנות הרוח שלנו. עטויים שריון אנחנו ניצבים. איש איש וטחנת הרוח שלו. ויש כל כך הרבה כאלו.
גבירותי ורבותי, נעים מאוד. הגעתם לעשור הרביעי או החמישי לחייכם. שלב הג'אגלינג מתחיל. איפה הצ'ק ליסט? אה כן, השארתי אותה מתחת לערימת החשבונות שעוד לא שילמתי, ערימת התיקים שעוד לא סיימתי, המסמכים שעוד לא תייקתי ושמחר אחפש בטירוף. היא קבורה אי שם מתחת לרשימה מבית הספר, המילים שהקטנה צריכה ללמוד בעל פה להכתבה, הרישום למבחן לחוג העשרה שעלול להתפספס, האישור שצריך לחתום עליו עד מחר, ההזמנה לשיעור פתוח בחוג. מועדים. עוד מועדים. עוד מועדים.ואנחנו. רק אנחנו.
מתוך – MALON.CO.IL
יש מסיבות, תכף כבר קונים תחפושות, עבודות, בחינות, להשגיח. תמיד להשגיח שלא מתפספס כלום. אף פעם לא להזניח את העין השלישית שלנו, זו שרואה אותם ב – 360 מעלות, בודקת אם טוב להם, אם לא הציקו להם. אם הם יודעים לצייר כמו שצריך, לומדים לכתוב כמו שצריך, עומדים בקצב של הכיתה, לא מפספסים, לא מתפספסים. שהם מאושרים.
ועבודה. זו שתופסת אותנו ומושכת אותנו באנרציה שאינה נגמרת. כי תמיד צריך לרוץ, תמיד צריך להמשיך, כי גם אם נגמר החודש אז מחר מתחיל חודש חדש. לנשום, תוך כדי לנשום. לא לשכוח. לעצום עיניים ולנשום. הלו, אין זמן, השנייה עברה. הלאה, למערכה הבאה.
והנה באים הילדים שלנו ומטיחים בנו את כל מי ומה שהיה קשה להם היום, את הלב הצעיר שחווה. כל היום הוא חווה. ועם מי הוא יחלוק את הכאב ואת השמחה אם לא איתנו. וזה מציף לעיתים. לעיתים קשה להכיל כאב שהם ישכחו בעוד שעה, אבל לנו יותיר עוד צלקת קטנה. והלב… שוב הוא מתכופף לרגע. וחבר העליב, וחבר אחר לא רצה, והחבר השלישי רצה אבל אני לא רציתי ואולי העלבתי ומה לעשות שלא רציתי ולמה המורה כעסה עלי.
ומישהו, מישהו צריך להכיל, מישהו צריך לשקף, מישהו צריך להיות המראה שממנה תקפוץ חזרה תמונה מעובדת, שקולה יותר, רגועה יותר. כזו שתקנה את היכולת להגיב. שתתן את הכלים להתנהל בתוך העולם הקשוח שלנו. כי גם להם לא קל בכלל.
מתוך HOFESH.ORG.IL
"סנשו פנשו לדרכו הלך
וכל האבירים קנו אקדח
תהיה רגיל ואל תהיה גיבור
כי אם תתחיל לשבור לא תוכל לגמור"
אבל חשבתי שאצליח להיות גיבור. חשבתי שאוכל, ממש כמו בסרט מטריקס, ללהט בין כל המשימות ולנצח בכל הקרבות ולהביס את מי שצריך להביס ולצאת מהקרב בראש מורם. כי באתי מהמקום הטוב ביותר והנכון ביותר. אבל לא משנה מה נעשה וכמה, זה אף פעם לא יספיק. לא לנו, לא לילדים שלנו, לא למקום העבודה שלנו.
יכול להיות שבאמת לא נותר לנו אלא להביט בהשלמה אל טחנות הרוח שהשארנו עומדות מאחור? לקבל את ההפסדים, להיבנות מהקשיים. לעצום עיניים, לנשום עמוק. לקחת רגע אחד, מזוכך, רק לעצמנו. להבין, לקבל, להשלים. לסלוח לעצמנו. איש לא מושלם.
אתה יכול לנוח, דון קישוט, יש כל כך הרבה טחנות רוח….
אבל לפני כן, אל תשכח לקבוע תור לרופא. הילד שוב משתעל.