ארגוני נשים שיגרו לפני כשבוע פנייה לשר הכלכלה נפתלי בנט בבקשה לאסור מכירת תחפושות חושפניות. "מדובר בתעשייה של שיווק דימוי מיני זנותי והעברת מסר של החפצה מינית… בבקשה לשימוש בסמכויותיך כדי לאסור כל שיווק של תחפושות פורים לקטינים, שהן בעלות חזות מינית, המתכתבת ישירות עם תלבושות בתעשיית הסחר בנשים, הזנות ומועדוני הסאדו-מזוכיזם".
בקבוצות הפמיניסטיות נשמעה השבוע גם קריאה להורים לוותר על קניית תחפושות מוכנות ולחזור לעידן של תפירה או הרכבת תחפושת משאריות אביזרי היצירה בבית, בדיוק כמו בילדותי.
אני מזדהה עם הקריאה לעודד ילדים לחשיבה יצירתית ואינדבדואלית ואפילו מחזיקה בפנטזיה רומנטית להחזיק בבית מכונת תפירה ולתפור לילדים תחפושות ובגדים. אבל מה לעשות שהמציאות של קריירה ותיחזוק בית ושני ילדים לא באמת משאירה הרבה זמן פנוי, אם בכלל.
עולמות התוכן של הבן הקטן, בן 3, הם בוב הבנאי ובוב ספוג (עד לרגע זה לא חיברתי ששניהם אוחזים באותו שם פרטי). הבכורה, רגע לפני כיתה א', בחרה בשנה שעברה להתחפש לשלגייה, והשנה היא מעוניינת להתחפש לנסיכה מתוך שלל הדמויות של דיסני- רפונזל, היפהפייה הנרדמת, סינדרלה, בל, בת הים הקטנה ויסמין.
כאימא, אני שונאת את תרבות המותגים והנסיכות בה הילדים גדלים. החיים בישראל רחוקים מרחק שנות אור מחייה של סינדרלה (שחייה היו גיהנום עד ש'ניצלה' על ידי הנסיך). האביר על הסוס הלבן לא קיים (בקושי הוא מצליח להחזיק סובארו לבנה יד 3) והם יחיו ביחד לנצח (?!) בארמון שכור של 60 מ"ר, 3 חדרים במרכז העיר במחיר מופקע של 6000 ?.
ערכית – אני מתחברת למסר ליצור תחפושת מקורית, שהיא לא חלק מפס ייצור של מיליוני תחפושות שמיוצרות בסין וקופי פייסט אחת של השנייה. אולי כי עברתי את גיל ההתבגרות הזה למעלה מ-20 שנה, אני נחרדת לראות את הנערות בתחפושת פירטית זנותית, רקדנית סמבה חשופה, אבירה במיני קצרצר או שוטרת בחליפת לארה קרופט. למזלי הטוב (והזמני בלבד) הילדים שלי עוד רחוקים מגיל ההתבגרות ולכן נכונו לי עוד כמה שנים של הדחקה ותחפושות תמימות וילדותיות.
אבל מעשית – גיליתי שאי אפשר להילחם בכל החזיתות. אני לא באמת יכולה למנוע מהילדים לאכול חטיפים בעולם במציאות בה כל ילד מגיע לגן עם ממתקים בקופסת האוכל. אני לא באמת יכולה להרחיק אותם לחלוטין מאייפדים או מאייפונים, כשילדים בכיתה ד' מגיעים לביה"ס עם טלפון חכם באלפי שקלים. וכך, לצערי, גם במקרה של פורים. הורות היא לא אידאל – זו פשרה בין הערכים שאני מחזיקה לחברה בה אני חיה. ובמקרה הזה – אני בוחרת שלא להילחם, לא מתוך חוסר ברירה, אלא מתוך הבנה שזו מלחמה אבודה.