אני לא ממש יודעת אם זה החרדות או האינטואיציה, אבל כבר יומיים לפני הביקור אצל רופא המעקב, משהו בבטן לא הרגיש לי טוב. אז כשאלונה הציעה לי לבוא איתי, קפצתי על המציאה. איפשהוא הרגשתי שאצטרך אותה. ואין על אינטואיציה נשית, מסתבר.
אני לא אשכח את המבט של הרופא וההתמהמהות בתגובה שלו כשהוא בחן את מסך האולטראסאונד.
השניות לא זזו. ואז… 'אני מצטער, אבל אין דופק.'
כמה מילים שהופכות את העולם שלך באותו רגע ומשאירות אותך בשוק שלא ממש ניתן לתאר.
הוא המשיך קצת לדבר על כך שהעובר הפסיק להתפתח בשבוע שמונה כנראה ועוד כל מיני דברים שלא ממש הצלחתי כבר לקלוט.אני רק זוכרת שישבתי עם אלונה ברכב, והיו לי שני דברים שהיה לי הכי דחוף לעשות באותו רגע. לסמס לחברות היקרות שלי שאני כבר לא, כדי שחס וחלילה לא יגיעו הסמסים אחרי והשאלות.
וכמובן לקבוע גרידה. הכי מהר שיש. להעיף ממני את הדבר המת הזה שיש לי בבטן.
הייתי על אוטומט. הייתי צריכה גם לדבר עם אסף, אבל לא הייתי מסוגלת. פחדתי שאתחיל לבכות ולא אפסיק.
אז החלטתי לדחות את זה קצת.
אלונה המדהימה, ישבה לידי, בשקט ונתנה לי לזרום עם הכל. בלי שאלות. בלי הצעות מיותרות. וה'ליד' הזה שלה, השקט, כל כך עזר לי וחיזק אותי.
הסמסים נשלחו. הגרידה נקבעה לי ליומיים אחרי. ואני עדיין באוטו, עוד לא באמת קולטת כלום.
רק אחרי שהורדתי את אלונה, ואחרי השיחה עם אסף, שלמעט עצב גדול אני לא באמת זוכרת מה היה שם, הרשיתי לעצמי להתפרק. לא בכי חזק מדי. רק דמעות של עצב שלא הפסיקו.
עצוב נורא. מפחיד שאולי זה לא סתם סטטיסטיקה אלא אולי סימפטום שיחזור על עצמו. אבל בעיקר הרבה מאד ואקום שנוצר מ 2 מ"מ כולה, שהתפתחו, וכבר לא.
אתם מוזמנים להגיב ולשתף כאן או בעמוד הפייסבוק שלי