אם תקלידו את השם גיטה עומרי בגוגל, כנראה שלא תצליחו לגלות הרבה על האשה שעומדת מאחוריו. במדינה שבה כל ייצוא מוצלח מוכתר אוטומטית כגאווה לאומית, קשה להבין איך זה קרה. בימים אלה מציגה עומרי, רק בת 25, את קולקציית הבגדים שלה בשבוע האופנה בניו יורק – הזדמנות טובה להבין מי היא מעצבת האופנה שחמקה מרדאר התרבות הישראלי.
עוד באון לייף:
- דוכן התה שהפך לחברה בניו יורק
- איך עושים מיליונים מבלוג אופנה עולמי?
- המעצב האהוב עליי: מעצבי האופנה בוחרים
כדי להבין את סיפור החיים הייחודי של עומרי, כדאי לחזור להתחלה. את ילדותה העבירה בהתנחלות אפרת, לשם עברה עם משפחתה לאחר גירושי הוריה. היא מגיעה מרקע דתי-מסורתי, השניה מבין חמישה אחים. אמא יהודית היא מנכ"לית "אל הלב" – עמותה לאמנויות לחימה והגנה עצמית לנשים. עם אביה היא לא נמצאת בקשר.
עומרי מעידה על עצמה כטיפוס שחייב להיות עסוק כל הזמן, ובעל רעב גדול ללימודים. כשהגיעה לבגרות כבר אי אפשר היה לעקוב אחר תחומי העניין שלה, וביניהם אפשר היה למצוא אמנות, רפואה, משפטים ויחסים בינלאומיים. מסלול החיים שלה הוביל אותה לניו יורק, שם היא מתגוררת עם ארוסה, ויחד הם מנהלים את המותג הקרוי על שמה. לאופנה, מתברר, היא הגיעה די במקרה.
"בשנה השניה שלי בחיל האוויר היה לי יותר זמן חופשי בערבים. רציתי לעשות קורס בעיצוב והפקת אירועים, ונרשמתי למכללת קונספט בתל אביב. הפקידה שכנעה אותי לקחת גם קורס סטיילינג, ובסופו של דבר התאהבתי בתחום", היא מספרת. כשהשתחררה מהצבא כבר היה לה ברור שתלמד עיצוב אופנה, והיא ניגשה למבחני הקבלה למכללת שנקר. אך המזל לא האיר לה פנים, והדחייה סימנה עבורה את תחילתו של פרק זמן פחות טוב בחייה – שבו כמעט וזנחה את האהבה למקצוע.
"באותה תקופה שני הקשרים החשובים בחיי הסתיימו. פגעתי בחברה הכי טובה שלי, והרחקתי בחור שהיה כל עולמי. זה קרה במקביל לשחרור שלי מהצבא, שהיה קשה ממילא, והייתי מסוכסכת עם אמא שלי. לא הייתי במקום טוב בכלל, ואמרתי לעצמי שאני עם אופנה סיימתי".
להחלטה שלך לעזוב את הארץ היה קשר למצב שבו היית?
"בגלל שהכל היה ממש רע, לא היו לי סיבות להישאר. סבא שלי התקשר מניו יורק והציע לי לגור איתו ועם סבתא שלי במשך חודשיים. שבועיים אחרי כבר הייתי על מטוס. לא סיפרתי לאף אחד, פשוט ברחתי".
בגיל 21 הגיעה עומרי לתפוח הגדול, התחילה ללמוד ציור, ואחרי חודש כבר ידעה שהיא שם בשביל להישאר. היא החליטה לנסות להתקבל ל-FIT, בית הספר הידוע לאופנה בניו יורקשהנפיק לעולם, בין היתר, את מעצב האופנה קלווין קליין. היא גיבשה מחדש תיק עבודות וצלחה את המבחנים, אך גם הראיון המוצלח לא הספיק. "לא תפרתי מספיק טוב, והציעו לי לקחת קורסים ולנסות בעוד שנה. אבל אני לא רציתי לבזבז עוד זמן".
בהמלצת חברה היא הלכה לראות בית ספר נוסף, The Art Institute of New York City, ושבוע אחרי היא כבר התחילה ללמוד שם. את קולקציית הגמר שלה היא זכתה להציג בשבוע האופנה של ניו יורק 2012.
הכל קרה כל כך מהר. מתי הודעת למשפחה שאת לא חוזרת?
"לא שמרתי איתם על קשר. המשפחה ידעה שאני אצל סבא וסבתא שלי, ואני מניחה שהם עדכנו את אמא שלי".
לאורך השיחה שלנו עומרי נוגעת-לא נוגעת בעניין המשפחה שלה. הקשר איתם נותק כמעט לגמרי, וכשאני מבקשת להבין מה קרה שם, היא נשמעת מעט מהוססת. "אני לא רוצה להישמע כמו קרבן. אני לא מחשיבה את עצמי כמסכנה, להיפך. אני שמחה היום וטוב לי. אני עובדת קשה ויש לי אהבה, אבל זה התאפשר בזכות זה שהתרחקתי".
הקולקציה של עומרי, מתוך שבוע האופנה בקנדה:
בלימודים היא עשתה חיל. "בפעם הראשונה בחיי הציונים שלי נעו בין 95 ל-100, המורים שלי אהבו אותי ותמכו בי", היא נזכרת. כעבור שנתיים השלימה בהצלחה לימודי תעודה, ומשם פנתה ל"בית הספר הטוב בעולם" – Central Saint Martins הלונדוני. "עבדתי על קולקציית הגמר שלי ובמקביל המשכתי לבנות תיק עבודות. הדירה שלי נראתה כאילו חוג יצירה תקף אותה", היא צוחקת. היא הגיעה לראיון, וכעבור המתנה מורטת עצבים של 20 דקות הודיעו לה שנמצא עבורה מקום בקורס.
אך ההתרגשות לא נמשכה זמן רב. "מהיום הראשון אחד המרצים סימן אותי כלא שייכת. לא למקום ולא לאופנה". עומרי נלחמה בכדי לשנות את דעתו ועבדה מסביב לשעון. זה גבה ממנה מחיר נפשי ופיזי כבד, שהשפיע על הקשר הזוגי שלה. נקודות האור הגיעו כשהתקבלה הזמנה משבוע האופנה מוונקובר, קנדה, שם הציגה קולקציה נוספת. מבית הספר היא גם קיבלה פרס – The Most Marketable Collection.
הקולקציה של עומרי, מתוך שבוע האופנה בניו יורק:
"בסוף, אחרי שנה וחצי של עבודה מאומצת, אותו מרצה הציע לי לחזור לניו יורק ולעבוד כתופרת. הרגשתי כאילו התעוררתי מחלום רע. אני מאד תחרותית ולא מפחדת מעבודה קשה, אבל ברגע הזה הכל השתנה. כבר לא עניין אותי להוכיח לו שהוא טועה". הקולקציה שהציגה בשבוע האופנה האחרון בניו יורק, אגב, הייתה הפרויקט האחרון שהראתה לו. הוא שנא אותו.
אחרי אותה שיחה היא עזבה את הלימודים, חזרה לניו יורק והחליטה להקים שם את חברת האופנה שלה. "כל הסיפור הזה התחיל רק לפני חמש שנים", היא מציינת פתאום, ונראה כי היא בעצמה לא מעכלת את זה עד הסוף. כשאני שואלת אותה אם היא מרגישה שהצליחה, היא מתקשה לענות. קודם ביקשה להדגיש שהאהבה שלה למסורת הדתית נשמרה, ויכול להיות שמשם מגיעה הצניעות הלא רגילה שלה. "יש לי עוד הרבה ללמוד, ואני חיה כל יום בנפרד. אני יודעת שאני עושה משהו שאני אוהבת, אבל יש ימים שבהם אני חושבת שכולם צדקו לגבי. אני לא יודעת להסביר למה".
ממכירות המותג היא דווקא מאד מרוצה, אבל כמו שכבר אפשר להבין, עומרי היא לא מסוג האנשים שמרשים לעצמם לנוח על זרי דפנה. בימים אלה היא כבר עובדת על קולקציית הקיץ, וממשיכה ללמוד בסן פרנסיסקו.
יש משהו שלעולם לא תעשי בעבודה?
"אני לא מאמינה בעבודה בלי שכר. אני משלמת לכל מי שעובד איתי, גם למתמחים. מאד חשוב לי לעבוד עם מפעלים שדואגים לתנאי עבודה טובים. אם זה מחוץ לתקציב, אז פשוט לא עושים".
בזמן שהעם דורש צדק חברתי והממשלה מוחה על בריחת המוחות, נדמה שהמעשה השפוי הוא להגיע למקום שבו הגשמה עצמית היא לא מילה גסה. על אף הניתוק הכמעט מוחלט מהארץ, נראה שעומרי שומרת לה פינה חמה בלב. "אני אשמח מאד להציג בארץ", היא מבקשת שאציין, "אולי אפילו בשנה הבאה".
את עדיין מזהה את עצמך בתור ישראלית?
"בלי ספק. יש כאן הרבה הזדהות עם הפלשתינים, וכישראלית אני כאילו אחראית ל'מצב' בעיני אנשים. אבל זאת לא בעיה מבחינתי, ואני מציגה את עצמי בכל מקום כישראלית שגרה בניו יורק".