עד כמה מוכרת לך הסיטואציה הבאה?
יש לך משימה לבצע (למשל, לסדר את המגירות שכבר אי אפשר למצוא בהן כלום). את דוחה אותה מיום ליום, וכך עוברים חודשים. בכל פעם שאת נזקקת למשהו מהמגירות ? את נשבעת לעצמך שבשבת הזו, די. אבל במקביל את גם אומרת לעצמך משהו כמו "איזה מפגרת, איזה עצלנית, מה כל כך קשה לך לסדר מגירות, את סתם דוחה דברים". או טקסט אחר, בשינויים קלים.
רק היום דיברתי עם חברתי מרים, אשה מוכשרת ובעלת רזומה שלא היה מבייש אף גבר מצליח בגילה, שנות הארבעים המאוחרות. "אני ממש מטומטמת", היא מכריזה באנחה, "תראי איך אני מורחת את הזמן שלי, ממש לא פרודוקטיבית בשום צורה. תראי איך אנשים יותר מבוגרים ממני עוד רצים ומשיגים, ואני ? כלום".
לפני חמש שנים מרים פרשה ממקום עבודתה. נשרפו לה הבטריות, נגמר לה מהמתח והלחץ, מהצורך המתמיד להיות זמינה, מהשעות הארוכות, מהנסיעות האינסופיות, מהאחריות ההולכת וגדלה, מהאתגרים.
מאז, מאחר ובעיות כלכליות אין לה, היא מתגוררת בדירתה המקסימה, אותה שיפצה לפני הפרישה, מבלה הרבה עם חוג חברותיה הקרובות, כולן נשים מעניינות, שהשיגו בחייהן לא מעט, אם בתחום העבודה ? ואם בתחום המשפחה. היא הולכת לחוג פיסול ולפילאטיס ויוצאת להליכות בפארק עם שכנה טובה. היא מטפלת באביה המבוגר, שסובל מבעיות בריאות תכופות. היא מארחת הרבה, בעיקר קרובי משפחה וחברים מהחוג הרחב שאספה משך השנים. היא בשלנית בחסד.
"אבל את החלטת, אם זכור לי, שזה בדיוק מה שאת רוצה: חיים רגועים, להיות מסוגלת לשבת יום שלם ולקרוא ספר, ללכת לצהריים עם חברה, לנסוע פתאום לסופשבוע ביוון כי בא לך. אז מאיפה עניין ההישגים בא?" אני אומרת.
"אני בנאדם מוכשר, זה בזבוז".
מדהים, מרים לא שמה לב למנגנון הזה, שאותו יש לכה רבים מאתנו, ובמיוחד לרבות מאתנו: כדי להניע את עצמנו לעשות משהו, אנחנו מלקים את עצמנו. בדיוק כמו המורה נעמי בכתה גימ"ל שגערה, "לילדה יש פוטנציאל, היא מסוגלת להרבה יותר, והיא לא עושה עם זה כלום!". אנחנו מוציאים את עצמנו רע, ומשיגים שני "הישגים": גם מסמנים "וי" במשבצת של "אני כן יודעת מה נכון ולא נכון, מה אמות המידה, מה באמת צריך לעשות, או איך באמת צריך להיות". (זה לא שאני ? חלילה ? לא מכירה את הכללים, או משהו). וגם, מניעים את עצמנו לעשות משהו שלא ממש בא לנו לעשות. אבל המנגנון הזה, עם השנים, נשחק ומתעייף, ולפעמים, הוא מפסיק לעבוד.
ואז נשארים עם ה"וי" הראשון, ועם הרגשה מחלחלת, שהולכת ושוחקת את מיטב כבודנו העצמי, שאנחנו לא בסדר. שאנחנו צריכים להיות אחרת, לנהוג אחרת, לעשות יותר.
אני מכירה הרבה לקוחות שהמנגנון הזה פחות שחוק אצלם גם בשנות החמישים שלהם. הם דווקא מצליחים להקים את עצמם מהמיטה כל בוקר עם חלחלה כל כך גדולה מלהוכיח למורה נעמי (או לאמא/אבא/בוס מהעבר/לא חשוב מי) שהיא צדקה ושאכן מדובר בעצלן כרוני, לא-יוצלח, עד שהחרדה הזו פועלת עליהם כמו מנוע טורבו אחורי על טיל. הם כל כך מונעים, שאין להם יותר מידיי זמן לחשוב על מה באמת נכון להם.
חלקם יישחקו נפשית, מתישהו. חלקם יחלו. חלקם ימשיכו ככה עד הפרישה, ואולי יימנעו מלפרוש. לא כולנו ניחנו באותם כוחות נפש או גוף.
אבל אותם אנשים שמתחילים להרגיש סימני עייפות, שזה לא זה, צריכים להתחיל להקשיב היטב להלקאה העצמית הסמוייה הזאת, שמתרחשת כל הזמן, שוחקת עוד ועוד את הערך העצמי, ומכניסה אותנו למעגל קסמים של חוסר חשק לעשות.
אמרתי למרים, "חביבתי, מה זה ההלקאה הזאת שמרחשת פה קבל עם?"
מכיוון שמרים מכירה את המונחים, בתור מאומנת לשעבר, לא חלפו דקות, והיא פרצה בצחוק משוחרר, "לא שמתי לב אפילו איך הדפוס הזה חזר לי".
למחר, קבענו לצהרים.