אני כל כך כועסת! אני ממש כועסת. אמרו לי שכועסים רק אם אכפת, אז כן, אכפת לי מהמדינה וקשה לי לקבל באדישות שהמדינה הזו מתנהגת כמו רפובליקת בננות, שעסקים ממשלתיים לא יודעים לעשות עסקים ויותר גרוע – לתת שירות מינימאלי ללקוחות.
נכון, שבנקים רוצים למשוך לקוחות, נותנים הנחות ומתנות – רק תבואו לפתוח חשבון? כמה נחמד ומחמיא להיות מחוזר ע"י בנקים ולהרגיש שמוכנים להתאמץ בשבילך ולעשות הכל כדי שתהייה מרוצה. נכון שאנחנו אף פעם לא מרוצים, תמיד מרגישים שדפקו אותנו, ומתעצבנים שבטלפון שמים לנו מוזיקה ומעבירים מפקיד לפקידה, אבל מה אגיד לכם, אחרי החוויה המפוקפקת שעברתי עם בנק הדואר, אני מעריכה מאוד את פקידת הבנק שלי, בעיקר בגלל שאני לא יודעת מי היא ואני לא ממש צריכה אותה…
טוב, אתם שואלים מה מכחתחילה הביא אותי לבנק הדואר? הרי ביננו, למי יש חשבון בבנק הדואר? רק לעובדים זרים אולי. ובכן, הגעתי מאותה סיבה שהעובדים הזרים פותחים חשבון בבנק הדואר: פעילות מועטה ועלויות נמוכות. רק שהעובדים הזרים לא מכירים בנקים מודרניים ונורמלים, והם גם לא כותבים את הבלוג הזה, אז אכתוב גם בשמם.
אז ביתי בכורתי , שתזכה למצוות, הגיעה לשנת בת המצווה, וההורים בבית הספר אירגנו שנה עמוסה בפעילויות. על פעילויות צריך לשלם. ככלכלנית מומחית מונתי לגבות כספים ולנהל את תקציב הפרוייקט. למען הסדר הטוב החלטנו לפתוח חשבון בנק נפרד לפרוייקט בו יופקדו תשלומי ההורים וישולמו התשלומים לספקים. חשבון פשוט כזה: מפקידים 30-40 צ'קים ומוציאים 5-6 צ'קים. לא מינוס, לא הלוואות, לא כרטיס אשראי. מינימום. שמחה וטובת לב התייצבתי בתמימות בבנק הדואר עם הצ'קים שגביתי. בררתי את העלויות, והתאים לי: 50 ש"ח עמלה קבועה חד פעמית. 7.5 ש"ח לקבל פינקס צ'קים וזהו. אין עמלות שורה, אין עלות אחרת. "מתאים" אמרתי לפקידה. "תפתחי חשבון". היא ביקשה שאשלם 50 ש"ח במזומן מראש. אמרתי "בואי, אפקיד את כל הצ'קים – זה הרבה יותר מ – 50 ש"ח". אבל לא, נוהל זה נוהל. מזומן. עכשיו. טוב, פתחתי את הארנק האישי שלי ושילמתי 50 ש"ח. חתמתי על מלא טפסים, צילמו לי את תעודת הזהות, מילאתי שאלון ארוך – למה אני פותחת חשבון ולמה דווקא בבנק הדואר (שאלה מצויינת…). ואז ביקשתי מיוזמתי עוד טופס אחד: טופס להזמנת פינקס צ'קים. "אי אפשר" אמרה הפקידה, "קודם את צריכה להפקיד כסף בחשבון ורק אח"כ תוכלי להזמין פינקס צ'קים". טוב, קצת מוזר, אבל טוב – כי מה אכפת לכם לתת לי צ'קים ואם אין להם כיסוי על תכבדו את הצ'ק? הרגע חתמתי על זה… אבל אז עוד היה לי מצב רוח טוב, ואמרתי בשימחה: "אין בעיה, יש לי פה צ'קים שאני ממש רוצה להפקיד בחשבון. תפקידי לי, ונוכל להזמין פנקס צ'קים אחד". ופתאום שוב אני שומעת: "לא, אי אפשר". מה, מה אי אפשר??? "אי אפשר להזמין את פנקס הצ'קים כי אי אפשר להפקיד עכשיו את הצ'קים לחשבון כי רק עכשיו פתחת את החשבון". "בדיוק! " עניתי כמנצחת " בדיוק עכשיו פתחתי את החשבון, אז יש לי חשבון ואני יכולה לעשות בו כל מה שחתמתי עכשיו". זהו שלא. לא בבנק הדואר. בכל בנק אחר – כן, בנק הדואר זה משהו מיוחד – לא רוצים את הכסף שלי. רק 50 ש"ח זה מספיק. לכי הביתה, נשלח את המסמכים להנהלת הבנק, יבדקו, ויחליטו אם לפתוח את החשבון או לא. "למה לא לפתוח את החשבון?" שאלתי בבהלה "רוצים ערבות אישית? יש איזה נזק שאני יכולה לגרום אם תפתחו את החשבון? מה השיקולים? הרי הבנק לא מאשר מינוס. שילמתי מראש את העמלה. ממה אתם פוחדים? מה צריך לבדוק שזה לוקח כמה ימים?". והפקידה לא מבינה מה מסעיר כל כך "כולה כמה ימים, מה הלחץ?". טוב, עשיתי חישוב שגם עוד כמה ימים עד שאוכל להפקיד את הצ'קים ואחר כך עוד כמה ימים עד שפינקס הצ'קים יגיע – כנראה נעמוד בלוח הזמנים ואוכל לשלם בעד ההרצאה הראשונה שהיא "עוד כמה ימים".
כעבור כמה ימים, הגעתי לבנק הדואר, וכבר יש לי מלא צ'קים להפקיד – הגבייה היתה יעילה ומהירה – הלוואי על כל עסק. עמדתי בתור, פיטפטתי בעליזות עם מי שאחריי בתור, באמת שהתור קצר יותר מבפעם הקודמת. נו, הגיע תורי, הקראתי את מספר החשבון מהטופס שחתמתי עליו וביקשתי להפקיד את ערימת הצ'קים. "לא, אי אפשר". מה???? "עברו כמה ימים, לא עבר שבוע, זה יכול לקחת גם שבוע. החשבון עדיין לא פעיל. תבואי מחר, מחר יעבור בדיוק שבוע". למחרת התחכמתי, מה אני פרמיטיבית? נתתי לאצבעות ללכת במקומי: צלצלתי לבנק הדואר לברר האם יועילו לקבל ממני את הכסף שאני רוצה להפקיד אצליהם. מה אמרו לי? נכון, "לא, אי אפשר. החשבון עדיין לא פעיל. יש עיכוב, אולי כי זה לא חשבון פרטי, זה ועד" "מה לא פרטי??? עוד לא הנפקנו את ועד הפרוייקט בבורסה! ובכלל פתחתי את החשבון על שמי, מה הבעיה? אני רק רוצה לתת לכם כסף, בבקשה – קחו"
אבל אי אפשר. התקשרתי לשירות לקוחות. שמעתי מוזיקה, עברתי מפקידה לפקיד. לא הסכימו לתת לי לדבר עם מנהל. תשלחי פקס לתלונות הציבור. חיכיתי עוד כמה ימים. שוב "לא, אי אפשר" שוב שירות לקוחות, שוב מוזיקה, מפקידה לפקיד שהסכים לחפש את המסמכים ולא מצא. " אני מציע לך לגשת לבנק הדואר למלא את המסמכים שוב" מהההה??? צילצלתי מיד לפקידה בבנק הדואר, שאמרה חד משמעית "מה פתאום למלא שוב את הטפסים, מה זה מדינת חלם? הטפסים בבנק המרכזי, בררתי, יש להם עיכוב, חכי עוד כמה ימים". חיכיתי. "הלו?" "לא, אי אפשר" ועוד פעם "לא, אי אפשר" ושוב "לא. אצלצל אליך כשיהיה אפשר".
ולבסוף, מה הסוף אתם שואלים? הזוי, אבל אין סוף. היום צילצלתי שוב, "אה, צילצלתי אלייך בשבוע שעבר, לא ענית בממתינה". יופי, אז החשבון פעיל!" זהו שלא, צילצלתי לומר שבאמת הטפסים הלכו לאיבוד. את צריכה לבוא ולמלא אותם שוב".
קולטים איך זה עובד? קולטים את הקצב? קולטים את השירות? אפילו לא התנצלה! לא הסכימה לצלם את העותק שיש אצלי ולשוח שוב. לא הסכימה להשאיר את התאריך של לפני חודש. הכל מהתחלה. "רק כמה ימים".
מבינים למה אני עצבנית? אתם לא הייתם מתעצבנים? מה הייתם עושים? לא מדינת חלם???