מאז שהפכתי לאמא, והבאתי חיים לעולם, אינני חדלה להשתאות מול פלא החיים ומול עצמי כבוראת ונבראת בו זמנית.
אני נוכחת, שבתהליך היצירה הזה, עלי להשיל מעלי את האשה שהייתי עד כה ,
ואת רעיון האשה שנשאתי בדמיוני (האמא שאהיה). לאפשר למציאות הנוכחית לעצב אותי.
אני לא ממציאה את האמא הזאת (כמו שדמיינתי שיהיה) אלא זהותי כאמא, מתגלה לי, מתבהרת לי בהדרגה.
ההתנסויות הן מסע של גילויי. כעבור זמן מה אני נוכחת, שכאמא יש לי נטיות ודפוסים. מקור הנטיות והדפוסים נטוע אמנם בעברי, אך הגילויי של הדרך בה הם מקבלים ביטויי באימהות מפתיע וחדש לגמרי.
איזו אמא אני?
אני מגלה שאני אמא לחוצה עם אוכל, או שביחס ללכלוך אני אמא רגועה. אני נוכחת, שאני אמא שאוהבת להניק או שאני אמא שלא סומכת על אחרים. אני מופתעת מתגובותי וממצבי רוחי.
כאשר אני מבינה, שאני יותר מגלה מי אני כעת, מאשר בוחרת איך הייתי רוצה להיות , אני שמה לב שעיקר העשייה שלי היא גופנית. טיפול פיזי- האכלה,תנועה,נקיון,הרדמה וכדומה. השאר זו אהבה בפעולה. אהבתי העזה לתינוק מניעה את התהליכים ואילו אני עצמי (בינות לעשייה המתמדת) משתאה על האהבה הזאת הנובעת ממני, ועל מה שהיא מחוללת. האהבה גדולה ממני. היא עוברת בי ומפיחה חיים בתינוק הזה ובאמא הזאת. שניהם נוצרים יחדיו. התינוק והאמא שלו. ואני האמא הזאת.
יודעת שאני לא יכולה לעזוב הכל ולברוח
אני נוכחת שאיבדתי רעיונות אשר היו חלק מהזהות שלי לא מזמן. למשל, הרעיון "לעזוב הכל ולברוח" או הרעיון "אני לא יכולה יותר" פשוט כבר לא רלוונטים. הרעיונות- "להיות אמא מושלמת", "יש לי שליטה במה שקורה" ,"אני לא דופקת חשבון", "אני אחזור לעצמי" או "לא בא לי" אינם שורדים באימהות. הם רעיונות מתים שעבר זמנם והאחיזה בהם מקשה ומעכבת. ההתנגדות לשינויי מעכבת את החיים החדשים שלי כאמא, מלגלות את עצמם בפניי ויוצרת אצלי תסכול וקונפליקט.
על מנת להתפתח ולגדול יש צורך לקבל את הלא נודע ואת השינויים. יש צורך לשחרר אחיזה בדברים שאינם מתאימים יותר. דברים שפג תוקפם. שחרור האחיזה מבהיל ומערער את הביטחון הנובע מן המוכר והידוע. מותם של הרעיונות שלנו אודות עצמנו כרוך בהתפקחות מאשליות כוזבות ובפרידה מפנטזיות. הידיעה "אני כזאת" או ההנחה "אהיה אמא כזאת" מתחלפות ב "מי אני ?".
השאלה "מי אני" היא שער הכניסה לכל דרך של התפתחות רוחנית או פסיכולוגית. ואכן, כשאני לא מזדרזת להצהיר על "ידע" אני פתוחה ללמוד.
לא לצאת בהצהרות
אמהות חוששות מהמקום הלא נודע וחרדות לשלמותן. הן מזדרזות לגבש דעות ותפיסות עולם אודות האימהות. הצהרות ואחריהן סימן קריאה. גם הסביבה מצפה מאמהות חדשות לנקוט עמדות ברורות. מתי תחזרי לעבוד?מתי תגמלי?מה הנימוקים שלך לבחירות שאת עושה עם התינוק? מהם הערכים שלך וסדרי העדיפויות?
אין לי מושג למה עשיתי כך ולא אחרת. נטייתי היתה לזה וההסברים לנטיותי מתבהרים לי בדיעבד. תמיד במבט לאחור. כמו שאפשר לאמר על ילד בן שנתיים שכבר בגיל חודש הוא היה כזה, אך כשהיה בן חודש קשה היה לתת הצהרות גורפות אודותיו. אמא שלו,כשהיה בן חודש חשבה לעומת זאת, שהיא אמורה לדעת מי היא.
עזיבת המעגן המוכר של זהותי הקודמת, מחייה את הפוטנציאל שלי. השינויי מאיר את תכונות הגמישות,ההסתגלות והחיוניות שלי. ההריון משקף את התהליך המדהים הזה בצורתו הגופנית, והאימהות מפעילה את היכולות האלה במימדים הנפשיים והרוחניים.אם המקור של האימהות הוא אהבה, הרי שהתמסרות לשינויים שהיא מחוללת, היא התמסרות לכוח החיים שבי. כשהאהבה היא המניע חוסר הנסיון חשוב פחות. זה בסדר שאין לי מושג כי כשאהבה עצומה מפעילה אותי אני יודעת, שאני בסופו של דבר, בסדר גמור.