אני אפילו לא זוכר מדוע המשכתי לעשן אחרי זה, אולי זה היה העניין החברתי אוליי סתם רציתי להיות מאלו ששולחים אצבע משולשת אל כל מי שאומר להם שזה לא בריא ולא כדאי לי לעשות את זה ובכך מסביר להם בצורה סימבולית שאני מחליט את ההחלטות בחיים שלי ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות.
מילד שמחפש את העצמאות שלו ומוצא אותה לפעמים במקומות הלא נכונים, הפכתי לאדם מבוגר כבר עצמאי הרבה יותר, עם אידיאולוגיה מבוססת ופילוסופית חיים מפותחת למדי באשר ללא מעט דברים, רק דבר אחד נשאר כפי שהיה מאותה סיגריה ראשונה בילדות, הרגל מגונה שמשכתי אתי יותר מדי שנים והגיע הזמן שאפטר ממנו, בגיל 40 הגעתי למסקנה שזה לא יכול להימשך ככה והחלטתי להפסיק לעשן.
הקשיים הכרוכים בהפסקת עישון, לפחות בהתחלה הרגישו כמו פרק מהגהנום של דנטה, אתה קם בבוקר ואתה רגיל לטעם הזה שמתלווה לקפה ועוזר לך לקום "כמו שצריך" והוא לא שם, אתה ממשיך לעבודה שלך כבר עצבני קלות מהמחסור בהרגשה שהרגלת את עצמך אליה במשך קרוב ל-20 שנה וכל הערה סרקסטית של לקוח או חבר לעבודה מצליחה משום מה להוציא אותך מהכלים, ואין יותר את המשפט "טוב, אני יוצא לסיגריה" שמאפשרת לך להתקרר ולחזור למצב יותר רגוע. אתה חוזר בערב הביתה ומתקשה להירדם שכן אין את המקל הבוער המקולל הזה שעוזר לך להירגע …
כעבור שבועיים לערך של סבל מרוכז ורצון עז לרוץ לפיצוציה הקרובה אל הבית לקנות קופסה ולהישבר, התחלתי להרגיש דברים בצורה מעט שונה, פתאום את המחנק של הבוקר החליף חוש הריח שחשבתי שמזמן אבד לו, התאבון שלי חזר במלוא הדרו לפונקציונליות מלאה, והעייפות שהתלוותה אליי התחילה להתפוגג.
כעבור שנה מאז שהפסקתי לעשן אני כבר מסוגל לרוץ ולעסוק בספורט, אשתי טוענת שחיי המין שלה השתפרו בצורה מופלאה, והילדים כבר לא צריכים להחביא ממני את הקופסאות ולצעוק עליי שאני מסריח, ושאני עושה הכל בכדיי להרוג את עצמי. יש משהו מעצים ביכולת להגיד את המשפט "הפסקתי לעשן" ולהאמין בו בצורה מלאה ויש משהו בריא ונקי המשולב עם הרגשה של סיפוק המתלווה אליו בידיעה שבוויתור על הרגל מגונה אחד הרווחתי גם חיים בריאים יותר וגם לא מעט כסף שנחסך למטרות טובות יותר.