איך ניתן לתאר במילים אירוע כה קשה, שברור שלא ישכח לעולם? איזו תמימות להאמין לאנשי צוות בית החולים שהבטיחו שאפשר להתלונן וכאילו בכך יפתרו כל בעיות העולם, כשבפועל, איש לא מספר שעם הגשת התלונה במקום לקבל טיפול רפואי משכך שירגיע את הכאב החד והצורב מתחיל מסע השפלה, שהמשכו רצון למות, מלחמה וסופו מי יושיענו.
סוד כמוס הוא הפרוצדורה הרפואית החודרנית המבזה בחדר 4 המפורסם, או שמא יש לקרוא לו מעתה ועד עולם – חדר 4 הידוע לשמצה.
בחדר קטן על כורסאות דהויות תאלצי להמתין נצח נצחים לרופא משפטי תורן תוך שאת נאנקת מכאבים ולאיש אסור יהיה לגעת בך פן יזהם אותך מבחינה ראייתית. אסור לשטוף אף לא ידיים, גם לא ללכת לשירותים. אולי זה הסימן כבר מעכשיו שיאותת לך – את הופכת לאחרת, זרה ועוד מעט גם למנודה ומנוכרת.
כשהרופא המשפטי יגיע הוא ישכיב אותך על מיטת עינויים ויבצע בך בדיקה פולשנית, חודרנית, ימתח, יכווץ, יכוון את המנורה קרוב והיטב ובאבחה אחת את תרגישי איך מעט הכבוד שעוד נותר לך אחרי ה"אירוע", נלקח ממך באחת. זהו. נגמר. את כבר לא בת אדם, את חפץ, ומותרת לכל. ואין לך מושג מה הולכים לעשות לך בהמשך.
יחקרו אותך במשטרה שוב ושוב ושוב באצטלה של "צרכי חקירה" ו"שאלות מתבקשות וראויות". את תהיי חייבת להשיב על שאלות שהשתיקה יפה להן, שיבזו אותך עד תום כאשר בסיום החקירה תוענק לך הזכות להעניק למשטרת ישראל תעודה – תעודת העניות על החקירה התמוהה ביקום, שהקשר בינה לבין קרות האונס מקרי בהחלט.
בשלב הזה תהיי על סף אבדון. ככל הנראה, על מנת לשרוד תסגלי לעצמך את שיטת יום-ביומו משל היית נרקומנית בגמילה – על כל יום שלא התאבדת תזכי לקום לבוקר חדש של סיוט מתמשך. גם אם תרצי לא תהיה לך כתף לבכות עליה. בסביבתך הקרובה כולם כבר שמעו על "המקרה" והחליטו שאת קודם כל שקרנית ובעצם כל הזמן הזה עבדת עליהם והיית זונה במסווה.
אחרי תקופת מה תזכי לקבל בדואר או בפקס, ללא כל שיחת טלפון אנושית או חס וחלילה פגישה במשרדי הפרקליטות, מכתב המבשר לך על סגירת התיק מחוסר ראיות מספיקות. כולם מסביבך חיש מהר יקפצו למכונת הזמן ויחזרו לשנת 1700, יקיפו אותך במעגל, יצביעו עליך ויקראו בקול גדול "אמרנו לכם שהיא שקרנית! תעלו אותה על המוקד!".
אבל – תקווה. יגיע הרגע שתקבלי את חומרי החקירה לידיך, ואז, תגלי. סגירת התיק היא הדבר הטוב ביותר שקרה לך בתקופה האחרונה. הפרקליטות התבלבלה. במקום להחליש אותך עוד יותר, התפלק לה, והיא ממש כך, במקרה, בלי לשים לב, נתנה לך כוח לידיים. ואז, אז את תצאי למלחמה.