עכשיו בפאי עדיין העונה הגשומה. השמים אפורים כהים וכבר כמה ימים טובים שלא יצאה השמש. בבקרים כבר קריר, אז אני פותחת אותם עם קפה חם של "שלוש באחד". ככה הוא נקרא. שקיקית קטנה של קפה + סוכר + אבקת חלב. ויש גם בטעמים, על אחד כתוב "טעם עשיר", על השני "אספרסו" ולפני שבוע מצאתי בין ערימת שקיות הקפה של שוק יום רביעי גם אחד שנקרא קפוצ'ינו ויש לו קצף למעלה. הכל אינסטנט. מוסיפים מים חמים, מערבבים ושותים. החיים בתאילנד נוחים ופשוטים. אני לא שתיינית קפה דגולה, אז לי הוא טעים. וכייף לי לפתוח ככה את היום. לשבת עם כוס הקפה של בוקר שלי, על המרפסת הפונה לנוף המדהים של ההרים והירוק. הכלבים יושבים סביבי, מחכים שאזרוק להם עוגייה, וריד, מטפל בגינה, או בונה. אני מסתכלת על כולם, מאחד לשני באהבה. זו המשפחה האלטרנטיבית שלי ובבקרים הקרירים האלו היא מחממת לי את הלב.
חוץ מהאפור בשמים, גם יורד הרבה גשם. אני אוהבת את זה כי אני ילדת חורף. גשם מנקה לי את הלב ועושה אותי שמחה. וחוץ מזה אני גם בחורה רומנטית וגשם זה הכי רומנטי. אבל האמת שאני אוהבת גשם בעיקר כי אני נזכרת בילדות ובאמא.
אמא שלי אוהבת רק חורף. גם כשהייתי קטנה אמא שלי אהבה רק חורף רק שאז אנשים עוד ידעו איך ליהנות מהדברים הקטנים. עם בוא הסתיו היינו הולכות שתינו בשמחה לחנות, וקונות מטרייה חדשה ואחר כך הולכות לחנות הנעליים שברחוב הרצל ובוחרות מגפיים של המגפר. אמא הייתה בעד אלו הצבעוניות, העשויות מקשה אחת וחסינות מים לגמרי, ואני הייתי בעד אלו המגונדרות, עם הריצ'רץ' הארוך והפרווה בפנים. כבר אז היו לי רגליים שמנמנות, והייתי מתקשה לרצ'רץ' את הריצ'רץ' עד סופו. אבל עדיין התעקשתי עליהן. כל אחת קנתה את הזוג שלה, ושני זוגות המגפיים ישבו בארון וחיכו יחד עם המטרייה עד שנשמע קולו של הרעם הראשון.
כנראה שגם אמא חיכתה, כי עם הינתן האות היא הייתה רצה מהר וסוחבת אותי ביד ומתלהבת כמו ילדה בעצמה. בואי, בואי ? יש גשם. קדימה. ובשעה שכולם נכנסו הביתה בחשש מפני המבול, היא ואני היינו רצות יד ביד ומקפצות בשלוליות, ומשפריצות ולפעמים בכלל שוכחות את המטרייה בבית, ובכל מקרה חוזרות הביתה רטובות ומאושרות.
ואת כל הזכרונות המתוקים האלו מזכירה לי פאי כשהיא גשומה. והלב קצת מתכווץ, כי אמא מאוד רחוקה, ואני מתגעגעת, וכבר אין המגפר כאלו, ואני כבר לא רצה בשלוליות ? אלא מחכה בבית שהזעם יעבור. אבל למרות כל זאת ? אני עדיין אוהבת את הגשם.
הגשם כבר שבועיים כמעט ולא פסק. הנהרות עולים על גדותיהם ויש הרבה הצפות. בחדשות ובטלוויזיה מראים נחלים זורמים במקום כבישים, ובתים מלאי בוץ ומים שדייריהם מנסים לייבש ללא הצלחה. ומדברים על התקדמות ההצפות ועל נזקי ההצפות ומיוחד מתי ההצפה על נהר הצ'אופריה תגיע לבנגקוק. היא הייתה אמורה להגיע היום, אבל עוד לא פתחתי טלויזיה כדי לראות. אולי כבר הגיעה ואולי עוד ממתינים.
(עבר שבוע מאז נכתב חלק זה של הפוסט ואני מעדכנת ? בפאי השמש יצאה בכל יום בשבוע האחרון, אך בבנגקוק ובערים נוספות ההצפות קשות)
בעונה הזו חוץ מהצפות וגשמים, הכל ירוק, ושתילים חדשים גדלים, ופרפרים בכל הצבעים ובכל הגדלים מתעופפים ובעיני זה יפה. כל כך יפה. אני אוהבת את העונה הזו יותר מכל השאר. מסתובבת בגינה. מביטה על הפרחים החדשים, וחושבת כמה החיים יפים. שתי הבעיות היחידות בעונה: כביסה והעלוקות. נורא קשה לעשות כביסה. היא פשוט לא רוצה להתייבש. והכביסה נערמת ונערמת, כי אני מחכה ליום יפה, שלא מגיע. ובסוף נגמרים התחתונים בארון, וריד מנופף בתחתון האחרון שכבר מונח לגופו ומודיע לי בקול נחרץ שאין לו עוד נקיים, ואז אני חייבת לצאת לפעולה. והעלוקות. כן, אולי היא חיה בריאה מאוד, אבל אותי היא מגעילה נורא. הכלבים שלי הם כלבי מים. כנראה כלבים שגדלים ליד נהר, מבינים גם איך אמורים להשתמש בו. אז הם שוחים. הרבה. ובכל שחיית התרעננות של בוקר הם מביאים לי מתנה בצורת כמה עלוקות ששותות את דמם, וגם תופסות איתם טרמפ, עד למרפסת שלי. ולראות עלוקה מלאת דם צועדת לך על המרפסת, זה דוחה אפילו יותר מלראות סתם עלוקה…
וכל זה מזכיר לי את החיים שלי מפעם. כי גם אז היה לי יפה, וירוק וצבעוני. כי כל שנה נסעתי לחופשות ארוכות במזרח, מימי החופש שצברתי בעמל רב, ותמיד עברתי את המיכסה. ובנסיעות העסקיות לחול עשיתי כייף עם האנשים מהעבודה, וטיילנו (אם היה זמן, והרבה פעמים לא היה), ואכלתי במסעדות טובות, וצחקנו המון בחדרים, בייחוד שעבדנו רק בנות בחדר. ובאמת שהיו חיים טובים. ורק עלוקה אחת קטנה שתתה לי כל הזמן את הדם, ולא נתנה לי מנוח. העבודה עצמה. שהתישה אותי ולא התאימה לאופי האוהב חוץ שלי.
וגם שנאתי את השיטה. את ההערכות החצי שנתיות, במה אתה טוב, במה טעון שיפור, שמכניסות אותך ללחץ. ואת שיטת הציונים, עם הפעמונים ? שזה כמו רייטינג בטלוויזיה, רק על החיים שלך ובלי הכייף. כי אם תיפול בפעמון, בפיטורים הבאים תמצא את עצמך בחוץ. וגם אם אתה שונא את העבודה, פיטורין זה לא נעים.
אני יודעת שהרבה מבינים ויודעים בכל הגוף מה זה ללכת בחוסר חשק לעבודה. להרגיש שאין את הכוח הנפשי לקום בבוקר לעוד יום כזה. תחושה שהחיים כל הזמן בסיבוב ואין שנייה אפילו לעצור כדי לבדוק אם ככה אני רוצה את זה בכלל, ואיך לעזאזל עוצרים את הסיבוב. בעבודה, אנחנו שהגענו לשם בטעות, היינו מדברים על זה הרבה. היו את האנשים שהעבודה הייתה תפורה עליהם ונהנו מכל שנייה (ובהם קינאתי), והיו את האנשים כמוני. שהגיעו למקום שלא מתאים להם, מכל מיני סיבות. בעיקר של פרנסה ויוקרה. ודיברנו יחד על איזו אלטרנטיבות יש לנו, כדי שנהיה מאושרים. כן, גם בהייטק יש אנשים שחושבים על אושר וסיפוק. אושר זו לא מילה גסה. אני חשבתי על כיוון של לכתוב לעיתון על להקות והרכבים חדשים, או למכור בחנות. בחיי. אחרי שהייתי סגורה כל היום בחדר, אז מוכרת שנמצאת ברחוב ומדברת עם אנשים, נשמעה לי עבודה מקסימה. חבר אחר כל הזמן חשב על המצאות. חיפש מה אפשר להמציא שעוד אין ולכתוב פטנטים. ואחרת חלמה על להפוך לגשטאלטית. אם עוצרים רגע לחשוב, מבינים שחיפשנו דרך לברוח מהחיים שלנו כמו שהם נראו. לא בריחה מהמציאות, אלא רק בריחה מהמציאות שלא התאימה לנו, למציאות חיים יפה לנו יותר. היינו קבוצה שתמכה זה בזה, בעיקר בשעות הבוקר. וכשמצאתי את הכוח לצאת כולם בחבורת הבוקר שמחו ופירגנו.
כמה התפללתי בימים ההם שאני אקום בשמחה לעבודה. כל כך רציתי לאהוב אותה, את העבודה שלי. ולא אהבתי אותה. ולא בגלל שהחברה שעבדתי עבורה התעללה בי,פשוט בגלל שנשבר לי מעבודה "מצויינת" שלא מתאימה לי ועושה אותי עצובה.
וידעתי. מהיום הראשון, שזה זמני. כי יום אחד אהיה חזקה מספיק לאסוף את החפצים האישיים שלי משולחן העבודה, ולהחזיר את הכרטיס המגנטי למזכירה ולעשות את טופס הטיולים, ובפעם האחרונה, לצעוד את כל הדרך במסדרונות, ובמעליות, החוצה ולחופש.
ואז, אחרי כמעט עשר שנים זה קרה.
בתאריך ה ? 12 ביולי 2005 בשעה חמש בבוקר, אחותי יצאה מחדר הלידה ונווה נולד. הרגשתי אדרנלין בכל הגוף וידעתי שדי. ושגם אני רוצה להיות עם כל המשפחה ועם האחיין שעוד לא ראיתי בבית החולים.
באותו יום בשעה עשר בבוקר בלי כל הכנה שזה עומד לקרות דווקא באותו היום, נכנסתי לחדר של המנהל שלי וביקשתי לצאת לחופשה של שלושה חודשים. הוא אישר. זה היה אחרי שסבלתי מספיק זמן.
שבועיים לפני זה הייתי בהופעת הפרידה של להקת אלג'יר, רק שאז עוד לא ידענו שזו הופעת הפרידה. דברים כאלו יודעים רק בדיעבד. היינו יחד חמישה חברים, וכולנו רקדנו יחד בטירוף. בסוף ההופעה הרגשתי פתאום שהשינוי קרוב. אלג'יר, להקה שאהבתי עשור. המילים והקול ובעיקר הפתיחות השברירית שלהם, ללא טיפת פחד, אפילו מהדברים הכי כואבים, גרמו לי גם ללכת בדרך שלי בלי לפחד.
חודש קודם חזרתי משבוע בסיני והבנתי מה המהות של חופש, ושקט נפשי ובעיקר אושר. ההרגשה פעפעה בי בלי הפסקה. רציתי לחיות ככה לעד. אני עדיין רוצה.
אז נווה ואלג'יר וסיני הביאו אותי להבין שנגמר הפחד, ויהיה אושר, והנה, ביקשתי וגם קיבלתי חופש. ופתאום הייתי כמו כל שאר התל אביביים ? חופשיה וזמינה ובבתי קפה.
המשפחה לקחה את השינוי בצורה קשה. ?אבל מה תעשי". ?מה? לא תעבדי?? ודאגות, ופחדים, וחוסר אונים מהמעשה שלי. עד שהם כבר סימנו עלי ווי כמסודרת, פתאום עשיתי להם מהפכות בחיים והם צריכים להתחיל לדאוג עלי מחדש.
ניסיתי לעמוד בפרץ. והרגעתי שזו רק חופשה בתשלום, ושאני עוד עובדת מהמניין ושאני זקוקה לחופש אחרי עשר שנים של עבודה שאני לא נהנית ממנה ובאותו מקום. הייתה רגיעה זמנית…
אז ארזתי תרמיל, ואת עצמי ונסעתי.
מצאתי את עצמי בסיני, שמחה ומאושרת. נכנסתי לתקופה מדהימה. שכרון חושים של דיונות, ושמים, וים וחופש וזמן פנוי וחוסר מעש ממכר. והכי כייף הייתה התחושה שאני לא חייבת לאף אחד ולא מחויבת לאף אחד. זו היא מהות החופש. וש ק ט…שקט נפשי.
התקופה של סיני היא התקופה היפה בחיי.
ובסיני גם למדתי כמה דברים. להיות שלמה עם עצמי, ולאהוב את השונה, ולהסתפק במועט. ויחד עם החופש הרב שהיה לי, אז בסיני גם למדתי בפעם הראשונה מהו חוסר חופש אישי וכמה שדרכון ישראלי הוא טוב, לעומת דרכון אפריקני…