פרישה מוקדמת: מי צריך את זה?

אנו חיים במציאות יומיומית מורכבת. העבודה הופכת לחלק משמעותי וחשוב יותר ויותר מחיי היומיום, והטכנולוגיה גורמת לכך שההפרדה הברורה שהייתה קיימת בעבר בין העבודה לבית, אינה כה מוחלטת. מאידך, תוחלת החיים עולה וגיל הפרישה נעשה מוקדם יותר.

 

במחקר שערכתי* בחוג לגרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה, ניסיתי לבדוק מהי המשמעות אותה מייחסים פורשים שפרשו ממקום עבודתם (חברות ממשלתיות), לפרישה מוקדמת.

מהמחקר עולה כי אחד הגורמים העיקריים לפרישה מוקדמת בהסכמה היה לחצים סביבתיים רבים במקום העבודה. אף אחד מהפורשים אותם ראיינתי לא תפס עצמו כזקן, אך כולם הבינו את החשיבות והצורך בהכנה לקראת הזקנה הן מבחינה נפשית, אך בעיקר מבחינה כלכלית.

 

גיל הפרישה הקבוע כיום בחוק (67 לגברים ו – 62 לנשים) נתפס בעיני המרואיינים כאמצעי מלאכותי שנועד לסייע לקרנות הפנסיה להתמודד עם המציאות המשתנה כיום, בה הפורשים חיים עוד שנים ארוכות לאחר גיל הפרישה.

עוד מצאתי כי מרכזיות העבודה, על אף הריחוק מהפרישה, מתבטאת גם בדרך בה הם מתארים את עצמם: כשהתבקשו לספר את סיפור חייהם, מרבית המרואיינים תיארו עצמם דרך הקריירה התעסוקתית שלהם בפרטי-פרטים, כשרק מעטים בחרו לספר על משפחתם – וגם זה במשפט אחד או שניים. כלומר, קיימת חפיפה בין האופן בו הפורשים תופסים את זהותם האישית והאופן בו הם מתארים את זהותם המקצועית, ושתי זהויות אלו קשורות ותלויות אחת בשנייה. 

 

הפורשים משקרים לעצמם

למרות שכלפי חוץ מספרים הנחקרים כי הם מרוצים מהפרישה וכי הם אלה שבחרו לפרוש מכיוון שהעבודה כבר לא התאימה להם, מדובר למעשה בסיפור כיסוי – בעיקר כלפי עצמם – שבא לגשר על המציאות הקשה שנכפתה עליהם, מציאות של אכזבה, תחושת עלבון והבנה כי אם יסרבו לפרוש הזכויות הפנסיוניות שלהם יפגעו.

פרישה, גם אם היא נובעת מרצון העובד, טומנת בחובה שינויים באורח החיים לו הורגל הפורש עד כה, ואצל חלק מהפורשים עשוי תהליך זה להביא אף לידי משבר. סביר להניח כי המשבר יבוא לידי ביטוי בעוצמה חריפה יותר אצל מספר ניכר יותר של גברים לעומת נשים, היות ובמרבית המקרים הקריירה עומדת במרכז זהותו של הגבר.

 

הפרישה מביאה לאובדן המשמעות

למרבית בני האדם חשובים מאוד ביטחונם הכלכלי וזהותם האישית, ושני פרמטרים אלה מקושרים בעולם המודרני עם עבודה ותעסוקה. לכן הפרישה מהעבודה כורכת עימה אובדן מקור מרכזי למשמעות בחיי הפורש היות והפרישה היא לא רק ממקום העבודה או מעיסוקו של האדם אלא גם מהמערכת החברתית הקיימת במקום העבודה.

מחקרים מצאו כי לפרישה מעולם העבודה משמעות רב-ממדית, שניתן לאפיין אותה בדרך כלל תוך זיהוי שלוש משמעויות שונות:

 

הפרישה כאירוע אישי – כאשר העובד בוחר להפסיק לעבוד באופן מוחלט, בשל סיבות אישיות: מחלה, מוגבלות או חוסר יכולת, או בגלל שרצונו בכך.  

 

הפרישה כמוסד חוקי–תעסוקתי – כאשר האדם מפסיק את עבודתו בשכר, והכנסתו כעת הינה מפנסיה וממקורות אחרים אותם צבר במהלך חייו.

 

הפרישה כשלב פסיכולוגי–חברתי במהלך החיים – הפרישה כשלב במהלך חייו של האדם המסמל לא רק את המעבר ממצב של תעסוקה למצב של חוסר תעסוקה, אלא גם כ"טקס" שמבחין בין ה"בגרות" ל"זקנה", ומ?ב?נ?ה ברמה החברתית את הציפיות והמשמעות של ה"זקנה" בשונה משלבי החיים הקודמים. 

 

דעו לקראת מה אתם הולכים

יחד עם זאת, מחקרים מצאו כי ככל שהפורש יודע לקראת מה הוא הולך ומה צפוי לו לאחר הפרישה, כך הוא יכול להסתגל בצורה טובה יותר לפרק זה בחייו. בין הגורמים שנמצאו כמשפיעים ביותר על אופן ההסתגלות ניתן למנות את תחושת הערך העצמי אותה מפתח האדם ולפיה אדם בעל תחושת ערך עצמי גבוהה יותר, יהיה בטוח יותר בכל הנוגע לפרישה.

 

על מנת לנסות ולהקל על ההסתגלות, נוצרו במשך השנים מסגרות שונות שניסו לסייע לפורש למתן את המשבר: פרישה הדרגתית מעולם העבודה באמצעות קיצור שעות העבודה לחלקיות משרה; תוכניות יזומות אשר מכינות את הפורשים לחיים הצפויים להם לאחר הפרישה; או עידוד התנדבות לאחר הפרישה במקום העבודה הקודם או בארגון אחר.

 

דרך חשובה לא פחות לנסות ולהקל על הסתגלות הפורשים לחיים שלאחר הפרישה היא תמיכתם של בני משפחה וחברים. האדם מתמודד באופן קבוע ויומיומי עם השינויים שחלים בחייו בעקבות תהליך הפרישה, ואחת השיטות להתמודדות היא באמצעות הדגשת ההיבטים בחיים המייצגים המשכיות.

 

כתוצאה מכך, ניתן להבחין כי רבים מאלו שהסתגלו היטב לפרישה הם האנשים שערכו את מינימום השינויים באורח חייהם. הפרישה, שבעבר נתפסה כ"תפקיד ללא תפקיד", נתפסת כיום כשינוי בתפקיד: במקום לשמוט את תפקידו, הפורש יוצק תוכן חדש לתפקידים הקיימים.

 

המסקנה שלי מהמחקר שערכתי היא, שיש לעודד מדיניות עבודה עד גיל מבוגר או לבטל את חובת היציאה לפנסיה. המעבר מעולם העבודה לעולם הפרישה יהפוך לחלק יותר וחד פחות, ובאופציית הפרישה יבחרו רק המעוניינים בכך. כך גם ניתן יהיה לתגמל עובדים אשר ימשיכו ויתמידו בעבודתם ובכך יוכלו להבטיח לעצמם עתיד כלכלי משופר אף יותר לכשיחליטו לפרוש.

*המחקר נערך במסגרת החוג ללימודי הזקנה באוני' חיפה.

המחקר, בסיועם והנחייתם של ד"ר ישראל דורון וד"ר טובה בנד-וינטרשטיין, נתמך ע"י מענק ממאיירס ג'ויינט מכון ברוקדייל לגרונטולוגיה והתפתחות אדם וחברה וממשל – האגודה לתכנון ופיתוח שירותים למען הזקן בישראל.

 

 

.

תגובות (0)
הוסף תגובה