את אחלה ואת חמודה

לפני כשנה קרה לי משהו משונה שלא קרה לי מעולם קודם לכן. זה היה אחרי יום עמוס פעילות כשעברתי ליד המראה וזרקתי מבט אגבי לדמותי המשתקפת בה. פתאום נעצרתי. לרגע הדמות הזו שהשתקפה ממול לא נראתה לי כתמול שלשום. משהו שם היה אחר. החלטתי לסדר את העמידה שלי מול המראה והתבוננתי בפניי בעיון.

עוד באון לייף:

• הדוגמניות הכי לא צפויות שיש
• מחקר: דוגמניות רזות לא מוכרות מוצרים
• "כמה מאושרת יכולה להיות נערה שמנמנה?"

משהו שם היה לא בסדר. משהו שם היה מוזר. לרגע שקטו כל הקולות הרגילים בתוכי, ולראשונה בחיי הדמות ממול נראתה לי, איך לומר, די בסדר. ואם להודות על האמת, לרגע אחד התבוננתי על עצמי ולא הייתה לי שום תלונה, טרוניה, רצון לשנות או ביקורת. בפעם הראשונה בחיי, לרגע אחד חף מכל שליליות, הרגשתי יפה, ממש יפה, תוך שימוש במילה הנכספת הזו. לא סתם: "נראית נחמד" או "נראית טוב". יפה. ובשקט, בלי שאף אחד ישמע, הסכמתי להודות בזה ביני לבין עצמי.

יפה. המילה הזו. אני תוהה כמה נשים אומרות אותה לעצמן. ואני לא מצליחה להבין איך קורה שאישה צריכה להגיע לגיל 41 כדי לומר לעצמה לראשונה בחייה הבוגרים ברגע אחד של חסד חצי נבוך: "אוקיי, יש מצב שאת יפה. לפחות כרגע". אנחנו הרי חיות במשחק שבו על פניו נראה שמה שלא נעשה – נפסיד. הרי אין שום דרך לעמוד בסטנדרטים של מודל היופי שהתרבות מציבה לנו. אם עוד לפני עידן הפוטושופ עוד אולי היה לנו סיכוי, אחריו זה אבוד לחלוטין. כשמכל עבר מציצות אלינו דמויות מהונדסות פרי פנטזיה של מעצבים, מראש אנחנו מפסידות.

אז עולה השאלה האם יש לנו דרך לצאת מכבלי התודעה המזויפת, לפיה יש מודל יופי אחד מושלם וכל השאר פגום. ויותר מכך עולה השאלה האם אנחנו יכולות לייצר מציאות שבה מספר מודלי היופי הוא כמספר הנשים בעולם. שהרי, מהו היופי שלנו אם לא הברק שבעינינו, הזיק שבחיוך שלנו, החינניות של לבנו ההולם, הסומק שעל לחיי הוויתנו?

אור-לי ברלב נואמת בהייד פארק של און לייף. צילום: בני גם זו לטובה

כשאישה (או גבר) יודעת שהיא אחלה, המבט שלה במראה הוא מבט חדש. זהו לא המבט הביקורתי, המפשיט, המסרס, הנגטיבי, המודד, המשווה, המתקמצן, המכווץ והמדכא. כשאישה יודעת שהיא פשוט אחלה, המבט שלה יודע לזהות יופי, להכיר בו, ולתת לו לנבוע החוצה ללא מעצורים. כשאישה יודעת שהיא אחלה, היא יודעת לפרגן לעצמה את חד פעמיותה. שהרי, אין כמוה.

זו אולי משאלה לא קטנה עבור עצמנו לצאת מהשיח הביקורתי ולעבור לשיח שכולו מכיר בהיותנו: אחלה. זה לגמרי לא מובן מאליו כי השפה השלטת היום היא שפת הביקורת, התחרותיות והשיפוט. הכל נמדד, הכל נכנס לסרגלי השוואה, הכל מקבל ציון. תכניות הריאליטי רק מאדירות את השיח הזה. אז מי אנחנו שפתאום נחליט שאנחנו סתם כך: אחלה?

אז כן, יש כאן מהמורה גדולה ובצידה גם הזדמנות לרווח גדול. כי אם נעצור לרגע את שגרת יומנו, נלך למראה ונביט בעצמנו באותו מבט חדש שיודע שאנחנו אחלה, אולי נגלה לא רק שאנחנו יפות. כולנו. אולי גם נגלה כמה נעים לזוז מהשיח הביקורתי והשיפוטי לשיח חדש. ואולי נגלה שלא רק שאנחנו יפות, אלא גם יפה מי שסביבנו. ואולי בכך נתחיל לייצר כאן שפה חדשה בינינו, שפה של פרגון ואהבה.