בארצנו הקטנטונת נערך לאחרונה ניסוי:
גיל שוחט, אחד המוזיקאים הישראלים הגדולים, פסנתרן, מנצח ומלחין יצירות בחסד אשר כרטיס בודד להופעה שלו עולה מאות שקלים, הוצב בלב תחנת הרכבת ארלוזרוב בת"א מלווה בפסנתר חשמלי פשוט, והחל לנגן יצירה אחרי יצירה-קונצרטים שלמים.
תענוג לא?
אז זהו שכנראה,לא.
מתוך אלפי האנשים שעברו באותו יום במתחם הרכבת הרוב המוחלט פשוט התעלם ממר שוחט, בודדים התלוננו שהרעש חזק מדי, בודדים עצרו ונתנו למר שוחט תרומה כלאחרון הקבצנים ויחידי סגולה של ממש (אשר ניתן לסופרם על כף היד) עמדו ונהנו מהמופע החינמי שניתן להם כך סתם בבוקרו של יום.
לפני כחודש הועבר אליי במייל קטע מיו-טיוב בו רואים ניסוי שנעשה בחו"ל. באמצע שדרה מרכזית הועמד עץ מלא דולרים שתלויים על עליו ,כאשר לכל דולר מצורפת ברכה נחמדה. ושוב, בניגוד לציפייה הסבירה לפיה אנשים יצבאו על העץ וירוקנו אותו תוך שניות מהדולרים שחולקו להם בחינם. רובם המוחלט של האנשים חלפו על פני העץ מבלי לשים אליו לב. אלו שכבר הבחינו בעץ התחלקו לכאלה שנעצרו, הסתכלו והמשיכו בדרכם, ולכאלה (שהיוו את המיעוט המוחלט) ש"קטף" דולרים לכיסו.
אז מה הניסויים האלה אומרים עלינו? לצערי, הרבה.
רובנו, ובמיוחד כשאנחנו הופכים למבוגרים, כ"כ עסוקים בלהיות עסוקים (למהר לרכבת, למהר לעבודה, למהר לפגישה, להוציא הילד מהגן) עד שאיננו מבחינים במה שמתרחש סביבנו. במצב דברים זה אנו לא ערים להזדמנויות שיש סביבנו. אנחנו כלל לא מחפשים את ההזדמנויות שיש סביבנו כי אנחנו עסוקים בלהיות עסוקים ולכן, כשהן מגיעות אנחנו לא מסוגלים להבחין בהם.
יחד עם זאת, יש את הקבוצה השניה של האנשים, שלצערי, על פי הניסויים, הם המעטים שבינינו, אלה שלמרות שהם עסוקים באותה מידה (ובדר"כ אף יותר) הם תמיד ערים להזדמנויות שאופפות אותם. הם למעשה מחפשים אותן ולכן האוזניים שלהם כרויות לשמוע את הקונצרט והראיה שלהם מסוגלת להבחין בעץ הכסף.
אז מתי איבדנו את זה??
המחשבה הזו עולה לי לא אחת כשאני יורדת לגינה עם שלושת ילדיי הקטנים. מרחק שאמור להימשך 5 דקות הופך בנקל ל-30 דקות. וזאת למה? כי בדרך היה חילזון/נמלה/עלה שלכת/פרח/אבן גדולה/זכוכית וכו' והם ממש מבחינים בכך ועוצרים כדי לבחון את ה"מציאה" יותר לעומק או בכדי להביאה הביתה בכדי שיוכלו להמשיך להנות ממנה גם בבית.
וזה מדהים. כי בדר"כ אני חולפת על פני ה"אוצרות" האלה מבלי לשים לב שהם קיימים ורק כשאני איתם אני מודעת לקיומם. כי כשהם, בהתלהבות האמיתית שרק לילדים יש, אומרים לי "אמא, תראי מה מצאתי" אני רק יכולה להתפלל בליבי שההתלהבות הזו לא תעבור להם לעולם ושגם אני "אדבק" בזה קצת.
אז איפה בכל זאת זה אבד לנו? כנראה כשטעינו לחשוב שלהיות מבוגר אחראי משמעו "להגיע ליעד" ושכחנו שבדרך אנחנו רוצים גם להנות מהדרך. אז נכון, שזה כבר לא משחק ילדים ואנחנו באמת עסוקים, אבל אפשר לצעוד בדרך מהר מבלי להרים את הראש למעלה ואפשר פשוט לבחור להרים את הראש, להסתכל מסביב, לשמוע את המוזיקה שמתנגנת ועדיין להגיע. לבחור להנות מהדרך.
אז בואו נקווה שבפעם הבאה שייערך ניסוי כזה, עם ישראל יעמוד בהמוניו, יקשיב לקונצרט שניתן לו בחינם וימשיך עם חיוך לעבר הפגישה הבאה שלו.
עדי המאירי, עו"ד ומגשרת
מאמנת אישית בגישת הפסיכולוגיה החיובית