ביחד או לבד – סיבוב שני

אני מתחילה להבין שאסף ואני חייבים להיפגש ולדבר בארבע עיניים, 

ושאני צריכה גם לשתף אותו בכל המחשבות והחששות שלי.

גם ההבנה שמתרקמת אצלי, שההסכם שסגרנו נכתב כששנינו (ובמיוחד אני) היינו ירוקים יחסית לכל התהליך הזה, רק מחזקת את הרצון שבי להסתכל שוב על ההסכם ואולי לעדכן אותו או להוסיף עוד כמה סעיפים, בטח כשאני מתחילה להבין כמה אסף ואני לא מסכימים על לא מעט דברים.

אז אחרי שלקחתי לעצמי כמה ימים של ניתוק, ואחרי שאסף סימס לי כמה וכמה פעמים, התקשרתי.
ומשיחה שבה ניסיתי להסביר משהו, את הבלגאן הזה שיש לי בראש, זה הפך לעוד פיצוץ.
פשוט הגענו למקום שאנחנו לא ממש מצליחים לתקשר.
הוא אומר X  אני מבינה Y, ולהיפך. והשיחה נגמרה רע.

לא יכולתי להכיל יותר את השיחה, אמרתי ביי וסגרתי. הוא נפגע כי ראה בזה טריקת טלפון.
וממכתב שקיבלתי ממנו בבוקר אחרי, הבנתי כמה טענות יש לו אלי.
כמה ההבנה וההכלה הזו שחשבתי שהיתה קיימת ביננו, לא באמת שם.
וכמו שאני שמרתי דברים בבטן אז גם הוא, וברגע המשבר הראשון הכל התפוצץ.

וזה לא משנה מי צודק או למה או מה.
בסופו של דבר הגענו לנקודה שאנחנו פשוט לא מצליחים לתקשר.

אז מה עושים? מה אני עושה?? הרי גם ככה יש לי חששות, אז עם כל זה להיכנס לתהליך ביחד של ילד?
הרי זוגות רבים מתגרשים אחרי הילד הראשון בגלל מחלוקות, אז אם אני יודעת מראש שאנחנו שנינו דעתניים ולא רואים דברים באותה צורה, אז למה להכניס אותנו לפלונטר כזה שהתוצאה שלו ידועה מראש?
נכון, אכפת לי ממנו, והוא בנאדם מקסים, וברור לי שיהיה אבא מדהים.
אבל זה מספיק? מה יקרה כשלא נסכים על דברים לגבי הילד? גם אז זה יגיע לפיצוצים כאלו?

אולי צריך לעצור את זה עכשיו.
אולי בכלל אי אפשר לעצור כי אני כבר בהיריון (משהו שאדע רק בעוד כמה ימים).

סיכמנו שניתן לשנינו להירגע ונפגש כדי לדבר עוד כמה ימים.
אני יודעת שבפגישה הזו אני צריכה לפתוח מבחינתי הכל. וגם הוא.
ושעל מנת שזה כן יעבוד שנינו צריכים להשתנות קצת.

אבל נכון לעכשיו, אני לא באמת יודעת איך תהיה השיחה, ואיך היא תגמר.

אבל בפעם הראשונה, אני מוכנה לקבל את העובדה שגם אם אחרי עוד ניסיון ועוד אחד, ואולי אפילו גם ניסיון שלישי ורביעי לגשר על הדברים, עדיין נמשיך למצוא את עצמנו משני צידי המתרס ולא נצליח לגרום לזה לעבוד,  אז בפעם הראשונה אני מוכנה לקבל את העובדה, שיש גם אפשרות מבחינתי להמשיך לבד.

אני לא באמת רוצה את זה ככה. אני הרי רוצה אבא בתמונה. ויש לי מיליון פחדים בלהביא ילד לבד,
אבל מצד שני אי אפשר בכל מחיר. ואם נמשיך להתנגח עכשיו, אז מה יקרה כשיהיה ילד באמת והאתגרים רק יגדלו? אז אי אפשר בכל מחיר.
ופעם ראשונה אני כן מתחילה להבין שזו אפשרות שקיימת על השולחן.
להביא ילד לבד. ולא לעכב את התהליך בכלום.

עכשיו נותר לחכות לשיחה.
אבל עוד לפני זה נראה לי שכדאי שאעשה לעצמי סדר בראש ושאבין בדיוק מה אני רוצה להגיד.

אתם מוזמנים כמו תמיד להגיב, לייעץ, או לשתף אותי בתחושות שלכם, כאן או בעמוד הפייסבוק שלי