ביעור חמץ

כשחזרנו למעגל הוא סינן משפט טעון יהירות ומידה של רוע. רצה הגורל וקלטתי מזוית עיני את הסיטואציה ואת היושב לימינו "סותם" לו ת'פה ומתריע בפניו שאני באזור. 

הכל היה מהיר כל כך. הגלולה חלחלה לתוכי ונעצרה במקום ההוא שקוראים לו "הבטן הרכה".

החזקתי חזק שלא אתפוצץ מכל ה"מטען" שחיכה לה והקדים את בואה. 

לאורך אותו ערב מלאו החלקים שבי בשפע "מתנות" שאולי הסכמתי לקחת ובאלו שהוגשו לי מבלי שהספקתי לבדוק אם יש בהן פתק החלפה. כבדות ותוגה כיסו כל נים בגופי. התקשתי לנשום. הרגשתי שכל העולם נגדי. דמעות של כאב הציפו את כל ת?א?י פנימה. שמרתי על עצמי.

כשהייתי ילדה דבקתי באמונה שלא מאפשרת לאיש לראות אותי בוכה. הבנים בקבוצת עומר, חברי הילדות שלי תמיד צחקו כשאמרו לי שהם חייבים לגרום לי לבכות רק כדי שיזכו לראות את המחזה, זה לא יתכן שהם ראו כבר את כל בנות בקבוצה בוכות ורק אני נחושה שלא לספק להם את רגעי הניצחון הטיפשיים האלו של לראות אותי בוכה. 

בלילה ההוא כשנפרדתי מכולם בברכת חג שמח ובחיבוק המסורתי, עשיתי דרכי החוצה בעודי מסננת לעבר "היושב לימינו" : "אותך אני לא מחבקת. ולא אומרת חג שמח" והמשכתי ממהרת נשנקת לעבר הרכב. הוא בא בחופזה בעקבותי ואחז בידי, השתחררתי מהלפיטה ובקשתי שילך. אך הוא סרב. אמרתי שאינני מסוגלת לדבר ומוטב ושיוותר. נכנסתי לרכב. הוא מנע ממני ולא ויתר. הדמעות התחילו לצאת. בקשתי שירפה שאני חנוקה מידי מכדי לדבר. אך הוא עמד על כך שאשתף.

שתפתי. 

הוא הבין מיד שקלטתי הכל. שעשיתי את החיבור המתבקש והבנתי שמה שהיה קודם בחדר הסגור, הפך להיות מקור ללעג שלא האמנתי אי פעם שיקרה. בכיתי. כאבתי את יגוני ועלבוני. כאבתי את המקום שהייתי בו. הייתי במקום חלש. האנשים התפזרו לאט אל תוך החושך השחור ואנו נשארנו לעמוד בחוץ כשהוא מסביר ואני בוכה. לא ויתרתי לו ולא ויתרתי על עצמי.

המילים והחיבוק לא הקלו על הכאב. 

את הדרך הביתה עשיתי עם חבר טלפוני יקר. מי שהעניק לי כתף רגשית ששוועתי לה באותן דקות ובמידה שלא הייתי מונעת בעדו לנוכח השעה המאוחרת, אף היה מגיע להעניק לי אותה באופן פיזי. 

נסעתי לאט. נתתי דרור לדמעות. חפשתי את התובנות ואת החרות שאני יוצאת אליה פחות מיממה לפני ליל הסדר. היא לא היתה שם. היתה שם תחושת עבדות שלא הייתי בה מזמן.

עוד לפני שהשמש זרחה יצאתי אל צינת הבקר. כל העולם ואשתו מתרוצצים בהכנות אחרונות לקראת בא החג ואני עושה את דרכי אל המקום המכיל, הרחב, האנסופי. נסעתי לחוף הים. פרשתי מחצלת על פסגת המדרון הירוק, חלצתי נעלי וערכתי ביעור חמץ.