אני עדי אלטשולר ואני נשיאה ומייסדת של תנועת נוער שנקראת "כנפיים של קרמבו". בגיל אחת עשרה וחצי אני התחלתי להתנדב בעמותת אילן. הגעתי לשם בגיל אחת עשרה וחצי כדי להיות חונכת של ילד שהיה אז בן שלוש עם שיתוק מוחין. אמרו לי שהוא לא הולך ושהוא אף פעם לא ילך, ושהוא לא מדבר ושהוא אף פעם לא ידבר, שהוא לא יכול להזיז את הגוף ונוזל לו רוק.
לכל הנאומים מהייד פארק נשים של און לייף
מאוד פחדתי עם המפגש איתו. ואני זוכרת כשהגעתי בפעם הראשונה אל כפיר הביתה, אז ראיתי חיוך, ראיתי ילד ג'ינג'י מלא נמשים עם חיוך מאוזן לאוזן. וברגע הזה התאהבתי והוא התאהב בי. ומשעה בשבוע זה נהיה שעתיים, ושלוש, וארבע ופעמיים בשבוע ארבע שעות. במשך שנים קבלתי שם את כל האהבה שבעולם. כפיר והמשפחה שלי/ שלו שהיא כמו שלי, לימדו אותי, עיצבו בעצם את הדרך שהסתכלתי על העולם. הם גרמו לי להבין שלכולם יש מגבלות.
יש לי חוש התמצאות מזעזע, אני לא יודעת לבשל, יש לי כל מיני דיסים וקשב וריכוז, אבל את הכסא גלגלים שלי אף אחד מכם לא יכול היה לראות. את זה למדתי מגיל מאוד מאוד צעיר, כי הם הסתכלו על כפיר והוא הסתכל על עצמו כאילו 100 אחוז מושלם. אבל עם השנים לצידו של כפיר, היו שלושה דברים שעיצבו אותי ושינו אותי מקצה לקצה: אחד זה היה, כל פעם שיצאנו החוצה לרחוב, כשיצאנו החוצה, אז הסתכלו עלי כאילו אני ילדה צדיקה, מלאכית, שעושה מצווה ואני מתנדבת ומטפלת בילד הנכה, המסכן, המוגבל, האומלל. וכשהסתכלו על כפיר כל מה שראו זה את הכסא גלגלים. אף אחד לא ראה שהוא עקשן, שהוא מעצבן, שהוא חמוד, שהוא מצחיק, שהוא חכם. זה היה מאוד קשה, כי אנחנו חווינו את עצמנו אחרת לגמרי, והקשר בינינו היה מאוד הדדי. הייתי תמיד מספרת לו את כל הסודות שלי. הוא לא יכול היה להגיד אותם לאף אחד. כשאני הייתי עצובה אז הוא היה בוכה יחד אתי, וכשהייתי שמחה אז הוא תמיד היה צוחק.
הדבר השני היה, המחשבות על העתיד. אני תמיד חלמתי על היום שאני אתחתן, שאני אתגייס לצבא, שאני אסע לטיול, שאני אעשה תואר, ותמיד חשבתי ומה עם כפיר? האם יום אחד כפיר יתחתן? האם הוא יהיה בזוגיות? מישהו בכלל יכול לחשוב שהוא יכול לשרת בצבא? זה היה נורא מתסכל.
הדבר השלישי, שבעצם הוביל אותי אחר כך בגיל שש עשרה להקים את "כנפיים של קרמבו", היה ההבנה שבעצם הפער הכי גדול בין כפיר לביני הן חוויות ילדות שלנו. שבעצם אני יכולה לרדת למטה להתנדנד בנדנדה, להתגלץ' במגלצ'ה, לדבר עם חברות. כפיר אבל לא יכול להרים את הטלפון, הוא לא יכול לדבר, אין לו את ההזדמנויות לחוות ילדות פשוטה כמו לכם ולי.
ואז כשהייתי בת שש עשרה, אני החלטתי שאני רוצה להקים תנועת נוער כמו הצופים, נוער עובד, בני עקיבא, רק יותר טובה, כדי שכל ילד, ילדה, נער ונערה במדינת ישראל יוכל לחוות ילדות כמו כולם. לתרום לחברה, לחלום, לשים מדים, לשיר המנון, לצאת למשלחות (לא ברור), לצאת לשנת שרות. שזו תהיה תנועת נוער משולבת כמו עדי וכפיר. היום ב"כנפיים של קרמבו" יש 25 סניפים עם אלפיים שבע מאות ילדים וילדות. ב-2009 קבלנו את אות הנשיא על הובלה של שינוי חברתי, ביום העצמאות השישים נבחרנו להדליק משואה בשם תנועות הנוער ובני הנוער המתנדבים, באלפיים ועשר נבחרנו לתנועה החברתית של העשור, ובראשון באפריל אנחנו נקבל את פרס יגאל אלון. (תודה).
כפיר נפטר לפני שש שנים בגיל אחד עשרה וחצי. הוא איתי כל הזמן. הוא היה המורה הכי גדול שלי, כי הוא לימד אותי לקבל את המגבלות של עצמי, לחלום, להבין שכל בן אדם יכול. הוא היה המנהיג הכי גדול שהכרתי, כי הוא הניע אותי להוביל שינוי. תודה.