זו כבר מזמן לא הנחה פרועה ומופרכת, ובוודאי שלא סוד. בישראל מתגלות מדי פעם הרשעות של חפים מפשע. המקרה הטרגי של עמוס ברנס, שישב שנים ארוכות בכלא באשמת רצח החיילת רחל הלר, על לא עוול בכפו, ולבסוף זוכה מאשמה, הוא רק אחד מהמקרים הללו.
פרופ' בועז סנג'רו, שחוקר את התחום הפלילי בארץ כבר שנים ארוכות, והוציא לאחרונה ספר בנושא זה, טוען שזהו רק קצה הקרחון. לדידו, 5% מההרשעות בישראל הן הרשעות שווא, ובתרגום מספרי: כ- 1,000 מהאסירים היושבים כעת בבתי הכלא הם חפים מפשע. אם סנג'רו אכן מדייק, זהו עוול בל ישוער. אסון חברתי ממש.
מדוע שאנשים חפים מפשע יודו במעשה שלא ביצעו? האם ההודאה עצמה היא לא ההוכחה לכך כי הם אכן אשמים? לא תמיד. הודאת שווא יכולה לנבוע משורה ארוכה של גורמים: המשטרה יכולה להפעיל על החשוד מניפולציות שונות, בין היתר, לומר לו כי ישנם עדי ראייה, לחצי החקירה או תנאי המעצר בהם נתון החשוד יכולים לכופף ולהתיש אותו עד לכדי ייאוש והרמת ידיים.
בישראל, שלא כבמדינות כמו ארה"ב, לחשוד אין זכות לעו"ד מטעמו בזמן החקירה, דבר היכול לנטרל את השפעתה הכוחנית של המשטרה. גם גורמים רגשיים או קוגניטיביים יכולים להשפיע: אם החשוד נמצא תחת השפעה של אלכוהול או סמים, אם הוא סובל מהפרעות נפשיות, אם הוא קטין או אינו דובר כיאות את שפת המקום ועוד.
בהסדרי טיעון, חשודים יכולים להסכים להודות במעשה שלא ביצעו על מנת לצמצם את הסיכויים שהרשעתם האפשרית תוביל למאסר ממושך יותר. הליך פלילי ארוך דורש כוחות נפשיים עצומים וכוח כלכלי רב.
תפקידו של הסנגור כאן הוא כפול. מעבר לכך שעליו לעשות את כל שביכולתו כדי להגן על מרשו, הוא צריך לחזק ולהעצים אותו, להיות משענתו והיד שתכוון ותדריך אותו. לא רק שזוהי חובתו המוסרית, זוהי אף חובתו החברתית. המחשבה שלא ייתכן כי אדם חף מפשע ייאסר מאחורי סורג ובריח על לא עוול בכפו, צריכה להיות נר לרגליו.