אסף כבר שם, בטיפול.
הוא הגיע כמה דקות לפניי, מתאר ליוכי, המטפלת הזוגית, איך בדיוק הכרנו.
אני רואה את אסף, וקשה לי לחבק אותו. אבל משהו בי כן קצת נזכר כמה הוא מקסים.
אסף מסיים לתאר ליוכי את התקופה האחרונה.
אני נותנת לו להמשיך לדבר, ורק מבינה כמה אני והוא נמצאים במקומות אחרים. ועם ההבנה הזו, אני עוד יותר לא בטוחה אם אפשר עוד לתקן.
אסף מסיים, ואז מגיע תורי. ואני מספרת הכל מנקודת המבט שלי.
וברגע מסוים אסף מגיב, ואנחנו מתחילים להתווכח.
אני גם מרימה את הקול. לא יודעת אם זה כי אני כועסת וטעונה או כי העייפות גורמת לי להתאמץ כדי לדבר וזה בא לידי ביטוי בהרמת קול.
יוכי עוצרת אותנו ואומרת לי לא להוציא את הכעס על אסף.
אז על מי אני אמורה להוציא?? אני הרי ממש כועסת.
במהלך הטיפול יוכי מפנה את תשומת ליבנו לכל מיני דברים, בי ובאסף, וגם בצורה שאנחנו מגיבים אחד לשני. זה דברים שצריכים להשתנות, אבל אני לא בטוחה ששנינו מוכנים להשתנות. אסף גם אומר באמצע שהוא לא צריך.
אני ממש מרגישה כמו ברכבת הרים, במפגש הזה.
פיצוץ, ואז רגיעה ותחושה שהנה יש סיכוי.
ואז שוב נפילה עוד יותר גדולה, וחוזר חלילה.
אחרי שעתיים, עצרנו. פתאום קלטנו שכבר 23:00 בלילה.
בדרך למטה אסף ואני מנומסים, נחמדים. איכשהו התחלנו שוב לדבר אבל אני חושבת ששנינו היינו מותשים, אז פרשנו, כל אחד לדרכו.
אני חושבת שאם יש סיכוי שהטיפול הזה יצליח, זה תלוי בעיקר ביכולת של כל אחד מאתנו לקחת את הדברים, לחשוב עליהם, ובעיקר להתחיל להכיל את העובדה שיש עוד בנאדם, שחייבים להתחשב בו.
אבל, כרגע כשאני מגיעה הביתה ב24:00 אין לי תשובה אם זה קרה או לא. או יקרה.
אצלי ואצל אסף.
הראש שלי מחוק פשוט. אין לי מושג מה אני חושבת על מה שהיה, על הטיפול. אני מניחה שנצטרך לחכות למפגש בשבוע הבא.
בטח הפוסט היה מבולבל. כולי קצת מבולבלת, אז עכשיו עוד יותר צריכה את התגובות והמחשבות שלכם. כאן, או בפייסבוק.