עוד חודש פחות כמה ימים אני אהיה בת 25, לכול הדעות גיל שדעתך כבר נחשבת, משהו בנקודת הציון הזו גורם לי לרצות לעשות שינוי, ושלא תתטעו, אני לא מהבחורות שעשו תיכון בעצלתיים, התגייסו לצבא ונסעו לחפש את עצמן בעולם..
הסיפור שלי הוא מעט שונה, בגיל 14 החלטתי שאני רוצה להיות רקדנית, אבל ממש רקדנית, כזו שעפה באוויר, נטולת משקל ונטולת אחיזה, מרחפת בקלילות בין ידיהם החסונות של הבחורים היציבים, נסיכה על-אנושית, ועל נשית, רציתי את הפנטזיה בכול מובנה. הפנטזיה ואנוכי הגענו לתיכון לאמנויות ומדעים "תלמה-ילין". חוויה מורכבת לכול הדעות, על אחת כמה וכמה אם את צריכה לנסוע שעה וחצי כול בוקר לבית הספר. אז כן, זו לא טעות, כול בוקר עשיתי דרכי מרמת ישי, ישוב תמים בעמק יזרעאל לתל-אביב הגדולה והלא תמימה כלל. כול בוקר עשיתי דרכי ברכבת, באוטובוסים, וברגל לעבר אותה פנטזיה נשגבת.
כשסיימתי את התיכון התקבלתי לבלט הישראלי שהיה אז בניהולה של ברטה ימפולסקי, האישה והאגדה. ברטה הצליחה ללמד אותי שהפנטזיה יפה ומדהימה, אבל בפועל את עומדת לעבוד קשה, להזיע, לבכות, לחוש תסכול אינסופי, ואף פעם אבל אף פעם לא להרגיש מספיק טובה. הבלרינה שבי התפוגגה. שלוש שנים במהלכן שירתתי בצבא כ"רקדנית מצטיינת" והופעתי עם הבלט הישראלי היו רף חדש של קושי שכול הנסיעות ברכבת, שכול הבדידות והמאבקים של התיכון היו נראים כאין וכאפס לעומתם.
אחרי שלוש שנים ויאוש בלתי נסבל, החלטתי לעשות שינוי, ולחפש שוב את עדי. מלאת כוחות מחודשים התקבלתי ל"מסלול להכשרת רקדנים" בהנהלת נעמי פרלוב ואופיר דגן. היומרה של המסלול הייתה להכשיר אותי כרקדנית מודרנית, או יותר נכון עכשווית. היה בי משהו שמאוד רצה, רציתי לפרוץ את הגבולות והמחסומים שהבלט הקלאסי נטע בתוכי. אבל השאיפה הייתה הרבה יותר קשה מהמציאות. אחרי 4 שנים אינטנסיביות בתלמה ילין ו3 שנים תובעניות בבלט-הישראלי חשבתי שאגיע למקום שסוף סוף יאריך אותי. אבל גם שם ספגתי מטחי ביקורת, ויומרה אינסופית. גם הם כמו כול האחרים טענו כי אינני יודעת דבר ושעליי להתחיל הכול מההתחלה. הטון הכללי היה כי הם אלה שיודעים את הנוסחה, ועליי לשנות הילכותיי ולישר קו. אין מספיק מילים כדי לתאר את חוסר העונים. השאיפה והרצון שיראו אותך, שיכירו בך וביכולות שלך, נגוזה שוב. גם שם הפכתי לעוד אחת שמאוד רוצה. במסגרת הזו לא החזקתי אפילו שנה, אני עדי חנן, שנאבקת בכול מחיר, שלא מוותרת, שמתעקשת, החלטתי שדי, זה לא המקום בשבילי, יש לי מה לתת וזה לא שם.
אז המשכתי הלאה, התקבלתי לפרויקטים בממון עצמאי והתחלתי לפלס את דרכי בעולם הסבוך של רקדנים עצמאיים.
אולם חוסר הבטחון חלחל, השאלות הבלתי פוסקות מהסביבה: "אבל מה את עושה?" ו"מזה את מממנת את עצמך?" "את לא חושבת שאת מבזבזת את הזמן? באמת חבל…" ערערו את החלום הישן שכבר היה עייף מאוד.
אני חייבת להודות שהתייאשתי. לא היו לי מספיק כוחות להתמודד עם הביקורת שבתוך הראש שלי, הביקורת מאנשי המקצוע, והביקורת מהסביבה שאמורה להיות תומכת.
אז ישרתי קו עם העולם, עשיתי פסיכומטרי, החלטתי שזהו, אני מפסיקה, וזה סופי. לא מעוניינת יותר לסבול את מטחי הביקורת האינסופיים, לא מעוניינת להיאבק על הכרה, רוצה להיות עוד אחת בעולם.
התקבלתי ל"תוכנית המצטיינים למדעי הרוח ואמנויות" באוניברסיטת תל אביב. חצי שנה לא רקדתי. לא הייתי מסוגלת. הלב שלי כאב. העיניים שלי נכבו. העצבות והתסכול כבשו אותי. משהו בגוף שלי התחנן "די".
חצי שנה ישבתי בהרצאות והקשבתי למשנתם של הפילוסופים הגדולים שטענו כי בעצם אין אמת אחת. ואני לתומי, יושבת תוהה, מה זאת אומרת אין אמת אחת?
הרי שנים אני חייה בעולם של אמת אחת. שנים אני מעבירה בתחושה כי אני היחידה שלא מצליחה להתאים את עצמי אל אותה אמת אבסולוטית, אני היחידה שתמיד עומדת מחוץ לשורה, תמיד הולכת הפוך, תמיד חושבת מעוך. איך יכול להיות שאין אמת אחת? ולמה אני בעצם יושבת כאן אם אין אמת אחת אבסולוטית? למה אני לא בסטודיו מוצאת את האמת שלי? למה אני לא נאבקת על האמת שלי? איך יכול להיות שויתרתי? שנתתי לבחוץ לקבוע לי שהאמת שלי היא לא מספיק טובה?
היום, אני כבר לקראת סיום שנה שנייה באוניברסיטה, רוקדת בשלושה פרוייקטים עצמאיים, ובעלת סטודיו אינטימי לפילאטיס. אתם בטח תוהים איך יש לי מספיק זמן, וכתשובה אגיד לכם שאין לי. אין לי מושג מה עושים אנשים שלא רודפים אחרי חלום. אין לי מושג מה עושים כשקמים בבוקר ואין איזה יום טירוף שצריך להתפוצץ עליו.
אבל עוד חודש אני בת 25 והתחושה כי חובה עליי לעשות שינוי לא מרפה ממני.
אני תוהה איך יכול להיות שהגעתי למרומי גילי בעידן פוסט-פוסט מודרני ורק עכשיו אני מבינה שבעצם, אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, ואיך שאני רוצה. אין דרך אחת מוחלטת שמתאימה לכולנו. יש חוקים, ומוסכמות, אבל גם הם נתונים לשינוי מתמיד, גם הם תוצאה של חברה.
ובשורה התחתונה, אני אולי טיפה תמימה, אבל הבחירה היא שלי. הביקורת תמיד תהיה, השאלה אם האוזניים שלי פתוחות להקשיב לה, השאלה אם הגוף שלי חייב לספוג לתוכו כול הגיג חולף, או שבעצם פשוט מותר לי. כי ככה.