אסף ואני היינו בעוד מפגש של טיפול זוגי שלשום. ואחרי הפעם הקודמת, הסוערת למדי, המפגש הזה איכשהו זרם למדי. כנראה ששנינו נרגענו בשבוע שעבר מהמפגש הראשון, אז באנו, נראה לי, גם יותר פתוחים. אולי.
ואולי זה בכלל כי כשיושבים שעה עם מישהי ומדברים על מקרים שבתיאוריה, אז כנראה קל יותר להישאר רגוע ולדבר.
אישית אני חייבת להודות שאני לא ממש התחברתי לטיפול.
יוכי המטפלת היא לא פסיכולוגית, אלא יותר יועצת תקשורת, ששמה את כל הדגש בשיחה על התקשורת ביננו. איך אנחנו צריכים לדבר ולתקשר אחד עם השני, ולא על ה-מה הביא אותנו להיות במצב הזה (שלדעתי יותר אקוטי לאור העובדה שאנחנו לא מצליחים לתקשר אפילו שנייה אחת בצורה הגיונית).
אבל זרמתי. וגם אסף זרם. וכשיצאנו מהטיפול התחושה היתה באמת רגועה ונעימה.
אבל נעימה בכאילו.
כי כשירדנו למטה והתחלתי לדבר עם אסף על הדבר שהכי מציק לי, ההסכם, או יותר נכון כמה סעיפים שכתבנו בו, שהצעתי לפתוח אותם, אז השיחה התפוצצה.
ניסיתי להסביר לאסף מה מפריע לי. שהיום אני מבינה שבזמן שכתבנו את ההסכם, אז לא באמת הייתי בשלה מספיק לרעיון ההורות המשותפת, ושאני מודה גם שכנראה לא השקעתי בגלל זה מספיק מחשבה (ביננו, היום אני גם מבינה שאת כל ההסכם הזה עשיתי עבורי הכי רע שיש, כי את הדבר הכי בסיסי, שזה ללכת עם ההסכם לעורך דין ולהתייעץ על הזכויות שלי, לא עשיתי).
ניסיתי להסביר שעכשיו כשאני מתחילה להבין מה המשמעות של ההסכם באמת, והכל נהיה יותר אמיתי עבורי, אז יש לי כל מיני סעיפים שאני רוצה שנפתח ושנעבור עליהם ביחד ונחשוב עליהם מחדש.
כמו למשל, אולי הדבר הכי קריטי מבחינתי, וזו ההחלטה לעבור לגידול חצי חצי של התינוק,
כבר בגיל חמישה חודשים.
כי היום כשאני רואה את ה'בון בון' הקטן של מאיה, חברה שלי שילדה לפני חצי שנה, אין לי ספק שלהתחיל לתזז יצור קטנטן חסר אונים בן חצי שנה מבית לבית, זה פשוט מטורף.
בגלל זה הצעתי לאסף שנתחיל את ה'חצי-חצי' מגיל שנה, בהדרגה (זה גם מרגיש לי צעיר מדי, אבל אני גם חייבת להיות הוגנת עם אסף).
אסף מהצד שלו, לא הסכים. מבחינתו זה היה עקרון בן יעבור, כמו סעיפים אחרים שחתמנו, וההסכם סגור והוא שלם איתו וזהו.
מכאן התחיל ויכוח עצום שפשוט לא נגמר, או יותר נכון נגמר. רע.
הגעתי הביתה ולא הפסקתי לבכות.
איך אפשר להביא ילד לעולם שבו בני הזוג לא מצליחים להסכים על כלום, וזה עוד לפני שהילד נולד ולפני שהאתגרים האמיתיים התחילו באמת.
איך אני מסוגלת להביא ילד לעולם של ויכוחים ושל סלידה של ההורים אחד מהשני.
הרגשתי חוסר אונים מוחלט.
הרי ההסכם חתום. אסף הודיע שמבחינתו אין שום כוונה לשנות.
החלטתי לישון על זה לילה.
אז לישון לא ממש הצלחתי.
אבל אחרי כמה שעות של התהפכות, הגעתי להחלטה.
אני לא.
אני לא מסוגלת להביא ילד למציאות הזו.
ואולי אסף לא מוכן לשנות את ההסכם, וזו זכותו המלאה,
אבל כל עוד שנינו לא בהיריון, אז אין שום מניעה מכל אחד מאתנו לחתוך (וזה גם כתוב בהסכם).
ואני מחליטה לקחת אחריות פעם ראשונה על אחת ההחלטות הכי גורליות שיש.
ולחתוך.
בהתחלה חשבתי לחכות למפגש הזוגי הבא ולתת עוד צ'אנס ואם במהלך המפגש הזה אני ארגיש שאין עם מי לדבר, אז לחתוך בצורה עדינה שאפשר, אבל פנים מול פנים.
אבל אסף כנראה הרגיש את אותם הדברים, ואחרי סמס אחד ממני, וסמס שלו חזרה,
כמעט שנה של הכרות נחתכה ברגע.
עוד סימן להחלטה שהיתה צריכה כנראה להתקבל כבר ממזמן.
הקלה.
אתם מוזמנים כמו תמיד להגיב או לשתף אותי בתחושות שלכם, כאן או בעמוד הפייסבוק שלי