נתחיל מזה שאני מרגישה, בלי קלישאות ובלי שתקיאו עליי – לפחות 39. אם תלחצו אותי לקיר, אודה שאני מרגישה 43, אבל ממש, ממש שניה לא יותר מזה.
כי מה בכלל הגיל הזה אומר? שומדבר. אני עדיין רצה מהבוקר עד הערב, מהעבודה, לבית , לאסיפת הורים, לספורט, לחזרה, לפרוק את הקניות שמישהו (רמז עבה ועצבני) שכח לפרק, והשאיר במטבח. אני עדיין מדברת עם שמונים אנשים ביום, שאת רובם בחיים לא פגשתי, ועדיין נזכרת בסוף היום ששכחתי לחזור לאמא שלי מהשיחה בבוקר.
אני עדיין מתעוררת בזיעה קרה בבוקר יום שבת, כשאני קולטת שהשעה כבר 8:20 ולמה השעון לא צלצל ואיך הילדים יגיעו לבית הספר בזמן ואיזה תירוץ אני אמצא להם היום שאחרו? וגם אחרי שאני מגלה שהיום יום שבת, זה עדיין לא מרגיע אותי, כי בטוח שיש להם איזו עבודה/הגשה/שיעורים לא ברורים / מטלה שאין שום סיכוי שהם יצליחו לעשות או יתיישבו לעשות אם אני לא אגיד מילה. או שתיים. או אאיים בסגירת ברז הממתקים לשבוע.
אני עדיין מתרגשת כשיש לי דייט עם החברות שלי, כשאנחנו מצליחות לקבוע, אחת לחודש, למרות שאנחנו מחוברות לוואטסאפ וכל עשר דקות מישהי אומרת משהו נורא לא חשוב וכולנו מגיבות אח"כ שעה על זה. אני עדיין מתלבשת סביר פלוס כשאנחנו יוצאים (או כשאני יוצאת עם זה ששכח לפרק את השקיות) ולדעתי אני אפילו לא נראית רע. בכלל לא.
כי אם לא מפרקים את השקיות, זה מה שקורה בסוף
אני עדיין מתרגשת לקראת העובדה שיש לי כרטיסים לבק סטריט בויז, למרות שהייתי כבר עשרים פלוס פלוס כשהם היו בשיאם. ודווקא הסטונס היו הפסקול של נעוריי ודווקא אליהם אני לא מתגעגעת. ולנעורים בכלל לא מתגעגעת.
ביום של היום הולדת גם קיבלתי ברכה מאוד נרגשת מכל מיני מועדוני לקוחות וקופות חולים (אחת) שאני שייכת אליהם. קופת החולים גם הגדילה עשות והזכירה לי שעכשיו – כשחציתי את הגיל המסוים, יש בפניי המון המון המון אופציות לבדיקות, ולמחלות, ולמרעין בישין – ושכדאי שאדאג לזה, כי המוות כבר ממש בפתח.
אחרי שהבנתי שאני לא מצליחה לברוח מהכרונולוגיה המספרית הזו – ארזתי את האיש-שלא-יודע-לפרוק-אבל-לפחות-הביא-את-אבקת-הכביסה-הנכונה , ולקחתי אותו לסופ"ש במקום שמעולם לא היינו בו – וזה כדי להרגיש, אחרי הרבה שנים, משהו קצת חדש, ואולי אחר.
נסענו לאשקלון. כן, כן, לאשקלון. בהתחלה הוא נבהל, אח"כ הוא נהיה חשדן, ובסוף הוא הבין שאין טעם להתווכח איתי. גם ככה לא הבנתי שיום ההולדת הזה הגיע, אז למה להעמיס על טרדותיי.
הנוף מהמרפסת במלון. תמותו מקנאה, ילדות בנות 20!
בלי עוגות ונרות, בלי מסיבות הפתעה, בלי חברות שיזמינו אותי לערב קריוקי כדי להוכיח שאנחנו עדיין צעירות, בלי מסעדות פאר (אלא דווקא מסעדות מקומיות וחביבות), בלי לשפוך הון כסף על צימר דחוק (אלא במלון מחודש ושווה, ליאונרדו אשקלון החדש), בלי להצטופף עם עשרות משפחות (צעירות, תינוקות, חיתולים) בהכל-כלול. רק שנינו – האיש שלמרות מוגבלותו השקיתית, הוא עדיין האיש שמלווה אותי כבר 25 שנה, ולא מתייאש.
תמונה של התופינים וכל הטוב שאכלנו במלון. ותאמינו לי – טעמנו מהכל
וזו, בעצם, תמצית העניין. שלא משנה שאני עדיין נראית צעירה (יחסית, כן? הכל יחסי), ומרגישה נורא ילדותית, ומתלהבת משטויות, ובקושי הגעתי לאמצע הדרך להגשמת חלומותיי האישיים והמקצועיים, ויש לי ימים מלאים ועמוסים ומטורפים – הגעתי לסוג של אמצע. לא אמצע החיים, אבל אמצע של משהו. אין לי הסבר אחר.
אחרי שנחתי יומיים, בשקט, וישבתי לפחות שעה והסתכלתי על החוף המקסים מזווית ההצצה המצוינת שמצאתי לי בבריכה (מה שמו ירד לתפוס גלים, אני שקעתי בספר) – הבנתי שתכלס? שומדבר לא השתנה.
(כשירדתי מוקדם לבריכה, עמדתי עשר דקות וניסיתי להחליט איפה להתמקם. דילמה)
למה שומדבר לא השתנה? כי כולה אני בת 50. סו פאקינג וואט. אתמול הייתי בת 49 ודי משוגעת, וכנראה שעכשיו, כשאני בת 50 ושבוע, אני לא פחות משוגעת, רק עם פאסון. אתמול רצתי אחרי הזנב שלי ושל אחרים, ויש סיכוי עצום שגם מחר ובעוד עשר שנים אמשיך לעשות את זה. לא גבהתי ולא נמכתי (עדיין, האוסטאופורוזיס יגיע רק בעוד עשר שנים), לא השמנתי או רזיתי (בעצם, בסופ"ש כן השמנתי ומגיע לי. היה טעים). לא הזדקנתי בבת אחת ולא התחלתי לחשוב על המיקום המדויק בו אזריק בוטוקס בעת מצוקה.
כי או שמישהו התבלבל בספירה, או שלגיל הזה אין שום משמעות, לפחות לא עד שאחליט שיש לו. אז מזל טוב לי.