מריאן פיית'פול היא הפנים החדשות של "פרויקט המוזיקה של סאן לורן", בניצוחו של הדי סלימאן, מנהל הקריאייטיב של בית האופנה איב סאן לורן. מאז התחיל הפרויקט, לפני כשנה, צילם סילמאן לא מעט מוזיקאים מוכרים (ביניהם קורטני לאב, מרילין מנסון, דאפט פאנק, קים גורדון ועוד), כשחלק מהצילומים הפכו לפרסומות של בית האופנה הצרפתי הידוע.
ניכר כי סלימאן משקיע בבחירת דמויות פחות מיינסטרימיות והרבה יותר מעניינות מהמקובל בעולם האופנה, וזה כבר משמח בעיניי. אבל גם בתוך ההקשר הזה – הבחירה בפיית'פול נראית לי יוצאת דופן.
בתור התחלה, אין ברירה, חייבים לדבר על נושא הגיל. מריאן פיית'פול חצתה את גיל 67, מבוגרת אפילו בסטנדרטים של הנשים המבוגרות בעולם האופנה, התעשייה שסוגדת לנעורים בצורה שחצתה מזמן כל גבול אפשרי. על פניו, הבחירה בפיית'פול היא חלק מתהליך שעובר על התעשייה הזאת. אולי משום שהם כבר לא מצליחים לרדת יותר בגיל וברזון, בשנים האחרונות החלו להפציע פה ושם דימויים שונים, ביניהם גם נשים מבוגרות יותר, כמו ג'סיקה לאנג (65) למארק ג'ייקובס, ג'קי טאג'א מרדוק (82) ללנוון, ג'קי אושאנסי (60) לאמריקן אפארל, מוניקה בלוצ'י (49) לדולצ'ה וגבאנה, איזבלה רוסליני (61) לבולגרי ועוד. ועדיין, בחירה באישה שנושקת לגיל 70 כפנים של בית אופנה היא לא בחירה שגרתית.
מריאן פיית'פול לאיב סאן לורן (צילום: הדי סילמאן, מתוך עמוד הפייסבוק של איב סאן לורן)
אלא שמעבר לנושא הגיל, יש משהו אחר בפיית'פול, שאי אפשר להגיד אותו על נשים כמו ג'סיקה לאנג או מוניקה בלוצ'י: מריאן פיית'פול היא לא החלום האמריקאי, היא האימ-אימא של שברו. פיית'פול היא לא שקר של דמות בריאה נוטפת מיניות בוגרת כמו ג'סיקה לאנג, היא אפילו לא השקר המגניב של חיי ה"סקס, סמים ורוק'נ'רול" סטייל קורטני לאב. היא האמת המכוערת של מי שלקחה את כל הפניות הלא נכונות, ואמנם הצליחה לשקם את עצמה, אבל הזמן שהעבירה בביבים של החיים נתן בה את אותותיו. אם לדייק, הוא הפך להיות סימן הזיהוי שלה.
מריאן פיית'פול התחילה את הקריירה המוזיקלית שלה באמצע שנות השישים, ולרגע קצר חיה את החלום: ההצלחה שלה הייתה יחסית מהירה, כשהמנהל של הרולינג סטונס ראה אותה מופיעה באיזה בית קפה, ולאחר גירושיה מבעלה הראשון (לו נישאה בגיל 19) החלה לצאת עם מיק ג'אגר.
פיית'פול וג'אגר בסוף שנות השישים
אלא שכפי שעלתה על הרכבת המהירה להצלחה, ככה בדיוק החליפה פיית'פול רכבות, ועלתה על הרכבת המהירה למיץ של הזבל של החיים. התמכרות לסמים, נסיונות התאבדות, חיים ברחובות בחוסר כל, אנורקסיה, מנות יתר, מה לא. פיית'פול הייתה נערת הפוסטר של כישלון מכוני הגמילה בארה"ב, כישלון בקריירה, כישלון בזוגיות, כישלון בכל דבר אפשרי. כל ההתמכרויות האלה יכולות להראות מאד אופנתיות כשמדובר בצעירה רזה ובלונדינית עם לוק מהסנבטיז. אבל פיית'פול השמינה, הזדקנה, לא נשאר שום סקס אפיל לגרד שם.
מריאן פיית'פול לא מוכרת פנטזיה, היא מוכרת מציאות די מכוערת. לראייה, אחד השירים הכי מוכרים של פיית'פול הוא "הבלדה על לוסי ג'ורדן", שיר כן וכואב להחריד, שאין בו ולו מילימטר אחד של זוהר. רק חספוס ועייפות של אישה שהחיים קצת עברו לידה, שמבינה שאת רוב החלומות שלה כבר לא תוכל להגשים.
The ballad of Lucy Jordan:
מריאן פיית'פול גם מסמלת את היכולת לברוא את עצמך מחדש, מתוך השבר, מבלי למחוק אותו. להבדיל מיליון מיליוני הבדלות (ובעצם אולי מעט מאד הבדלים) – תחשבו רגע על בריטני ספירס. צפינו באישה המושלמת שהיה לה הכל מתפרקת לחתיכות, ואחרי זה נאלצנו לצפות במה שנשאר מהדמות הישנה, אחרי הטורנדו שעבר עליה, מנסה לחקות את מה שהייתה. שרק לא יראו שעבר עליה משהו קשה, למרות שכולם ראו. שרק לא נדע, שלא ישארו סימנים, בואו נעשה כאילו שזה לא קרה מעולם, למרות שכולנו יודעים. אין כמו הכחשה. נשים אמורות למחוק את הצדדים האנושיים. כמו שאנחנו בכלל לא הולכות אף פעם לשירותים, שום דבר גם לא מותיר בנו צלקות. בובות חלקות ומושלמות לנצח.
לא בבית ספרה של מריאן פיית'פול. פיית'פול הניחה לחוויות הקשות שעברה להותיר בה סימנים – בקול שלה, בגוף שלה, בתכנים שהיא מתעסקת בהם. במילים פשוטות, מריאן פיית'פול עשתה את הדבר שנשים היום פשוט מפחדות לעשות, יותר מהכל – היא נתנה לעצמה להתבגר. עם הסימנים, הצלקות, הקמטים: לחוות את החיים, ולהתבגר, לתת לניסיון החיים שלך להשתקף בך, ובמה שאת עושה. זה בערך האיסור הכי חמור שחל על נשים בכלל, ועל נשים בתעשיית הבידור והאופנה בפרט. וזאת הסיבה שהפנים שלה על קמפיין של בית אופנה גדול זה לא פחות ממהפכני בעיניי.
שווה לתת הצצה בצילומים שצילם הדי סלימאן עבור פרויקט המוזיקה של סאן לורן. טעימה קטנה:
קורטני לאב
קים גורדון (סוניק יות')
מרילין מנסון