בשבוע האחרון הוכרעו שני משפטים משמעותיים והרי גורל של שני אנשי ציבור ידועים.
האחד, אהוד אולמרט, שפסק דינו עורר סערה ציבורית ומשפטית גדולה. אחרי הכול, לא כל יום ראש ממשלה לשעבר נכנס למאסר בן שש שנים. השני, שלומי לחייאני, אשר במסגרת הסדר טיעון, הורשע גם הוא בהפרת אמונים. בנוסף למאסריהם ולקנס שנגזר על אולמרט, שניהם צפויים לקבל אות קלון בשל העבירות שביצעו.
אות קלון היא סוגיה מורכבת, משום שזהו מושג מהעולם המוסרי ולא מהעולם המשפטי. המקור הוא אמנם בתפיסה חברתית, אולם, היישום שלו הוא ברשות השופטת. כאשר שופט מטיל אות קלון על אדם, הוא משקף בכך את אמות המידה הערכיות של החברה בעת זו. משמעות הקלון היא מניעת זכותו של פוליטיקאי או איש ציבור להמשיך לעסוק בתפקיד ציבורי או בטחוני לתקופה של כשבע שנים.
לאחרונה, אישרה ועדת השרים כי נבחר ציבור שהורשע בעבירת קלון לא יוכל לשוב ולכהן כשר בממשלה במשך 14 שנים מתום ריצוי העונש שלו, במקום 7 שנים כיום. בנוסף, הצעת חוק פרטית של חבר הכנסת משה מזרחי, מותחת עוד יותר את גבולות הענישה. מזרחי מציע, כי מי שהורשע בעבירת קלון לא יוכל עוד לעולם להיבחר לכנסת.
הצעות החוק הללו, מקווים יוזמיהם, ישיבו את אמון הציבור בנבחריו, ישפרו את איכות השלטון בישראל, ואת מידות המוסר של נציגי הציבור האמורים לראות בתפקידם הציבורי כשליחות חברתית.
האם אות הקלון שתמנע מאיש ציבור לעסוק במשלח ידו למשך תקופה כה ארוכה, אינה דייה כך שיש להוסיף גם ענישה מחמירה? בין אם היא מרחיקה אותו ל-7 או 14 שנים, אות הקלון נשארת צרובה בתודעת הציבור כל עוד הם חיים.
עונש כזה הוא מספיק לכל אדם אשר ביצע עבירת שוחד, גם ובעיקר לראש ממשלה או ראש עיר לשעבר. עד כמה יכולים להרחיק לכת השופטים רק כדי לייצר הרתעה, רק כדי להעניש למען ייראו וייראו. נציגי ציבור אינם כבשים שחורות. הם אמנם מעדו אך אי אפשר לבטל את התרומה שנתנו לחברה הישראלית.