ישבתי באוטו של אבא, בדרך לשדה. פעם ראשונה שאמא לא באה איתי לפני נסיעה ארוכה. טיסת אוסטריאן חיכתה לקחת אותי לוינה ומשם לדיסלדוף בגרמניה. בכיתי, אבל אבא לא ראה ולא רציתי שיראה. רציתי להראות חזקה, אבל היה קשה. כי כבר התגעגעתי לנווה האחיין שלי בן השמונה חודשים. וכי עמדתי לעשות משהו שלא רציתי. וכי זו הפעם הראשונה שהשכרתי את הדירה, שהיא אמנם רק דירה, אבל בשבילי היא בית. וכי השארתי את חאלד רחוק…בסיני.
"אני מתגעגע לים". אני מתנערת. ריד, מדבר אלי. הוא כורע בישיבה הודית, בתחתונים ועם הסווטשירט האדום העבה שלו, ובקור הבוקר הערפילי של פאי, מנסה להבעיר אש שלעגלה הקטנה שלנו לא יהיה קר. אני מחייכת. גם כי הוא נראה מצחיק עם תחתונים וסווטשירט, וגם בגלל שהוא הזכיר את הים בדיוק שעמדתי לכתוב על סיני. ?גם אני מתגעגעת?. הוא יודע שגם אני. סיפרתי לו על סיני ועל הים כבר מיליון פעמים. ואנחנו שונים. כמעט בהכול. אבל יש דבר אחד זהה. שנינו אוהבים את הים. ?ואני מתגעגע לדיג ולסירה שלי, ולאכול דגים טריים". והוא לא מוסיף, אבל אני יודעת שהוא גם מתגעגע לבריזה של הים. ריד בא מהדרום. ילד אי. ילד ים. אבל הוא סובל בחום. בחודשים החמים של פאי, הוא מתנחם מהבריזה של שעות הערב. ?הרוח הזו מזכירה לי את הרוח שבאה מהים". ואז הוא יושב על המרפסת, מתמוגג, מתגעגע לים שלו, ולבריזה שהייתה לו כשהוא שכב על הסיפון של הסירה, ומרגיש קצת, כאילו שהוא שם.
בחודשים הראשונים, ריד ואני גרנו בדרום, על הים. ואז בילינו הרבה, וזזנו הרבה ושחינו הרבה. כל אחד והסטייל שלו. ריד הוא דייב מאסטר וצוללן חופשי. אז הוא יורד למטה. אני נשארת למעלה. עושה גילגולים כמו דולפין, משקשקת ברגליים, ומסתכלת מה הוא עושה שם למטה. והוא יורד, השיערות הארוכות שלו מתנפנפות, ובלי לנשום מציץ מתחת לסלעים. מחפש לי דברים מעניינים. הלב שלי אומר, שיעלה כבר. שיעלה. בסוף הוא חוזר אלי. מחייך, מגיש לי צדף יפה.
ורק לסיני הוא לא מוכן לבוא איתי. פעמיים ביקרנו בארץ. כל פעם לחודשיים. התחננתי, הרמתי את הקול. ניסיתי לאיים. וריד מסרב. הוא לא רוצה לפגוש את חאלד. אני מסבירה שסיני גדולה. שיש לי חברים בקאמפים אחרים. והוא מסרב. אני לא מבינה. יודעת שיאהב את המקום. ויום אחד שחזרתי משוק הכרמל הוא אמר "ראיתי עכשיו את כל התמונות שלך במחשב. סיני באמת יפה ואני יודע שאני יאהב. אבל אנחנו לא נוסעים". אז לא נסענו.
שנתיים וחודשיים לא הייתי שם.
כשאני חושבת על בית, אז קודם זה הבית בישראל. אבל כשאני חושבת על המקום שאני הכי מתגעגעת אליו, זה סיני. אני חולמת עליה, ומרגישה אותה, ואוהבת אותה. כי חוץ מהשקט והיופי, גם ממש אהבתי שם אותי. להגיד סיני, או לחשוב סיני, מזיז לי בלב. כי סיני היא גם בית. עם חברים מקומיים. וחברים תיירים. וחברים מצריים. והנשמה שלי.
לסיני נסעתי כשעזבתי את העבודה. בהתחלה נסעתי בזהירות, פוחדת להתמכר, רק עם חברים, ולשבוע מקסימום. אחר כך כבר התמכרתי, ונסעתי לבד. ולמינימום שבועיים.
החיים שלי חולקו לשניים. סיני ותל אביב. חצי מהזמן פסעתי בין הדיונות המדהימות של סיני, השתכשכתי במים, והסתכלתי על השמים. לבשתי בגדים נוחים וצבעוניים. אכלתי אוכל טרי ובריא. ישנתי בחושה פשוטה מקש, שדרכה רואים את הים, עם מזרן דק שמיליון תיירים כבר ישנו עליו לפני ובטח עוד מיליון אחרי, התקלחתי במקלחת המשותפת, ללא הגג, עם השמים מחייכים מעל, והייתי מאושרת. חלקתי את ימי, אך גם את לילותי, עם חאלד. פליט סודאני מצחיק, עם תואר במשפטים, דובר עברית ואנגלית שוטף, בעל אתר החושות בו גרתי. כשפגשתי אותו לא תיארתי. מה לי ולסודני שמנקה את השולחן? אבל הכרתי אותו, וראיתי את הפנים שלו, ואת הבעיות שיש לפליטים, וכאבתי איתו את הגעגוע למשפחה, ובפעם הראשונה בחיים למדתי איך לאהוב, ולא פשוט התאהבתי.
בחצי השני של הזמן הייתי תל אביבית לכל דבר ובעיקר אימא שנייה לנווה. בכל יום פגשתי את אחותי ואותו ונסענו להורים שלנו ברחובות. ארוחות משותפות. טיפול בו. ניסיון ללמד אותו להגיד דודה כמילה ראשונה לפני אמא ואבא.
אהבתי את השילוב בין האין של סיני והיש של תל אביב. שני הפכים ושמחתי בשניהם.
החיים היו כל כך יפים ובהירים וזרועי כוכבים. בייחוד כשהייתי בסיני. זה המקום שהכי לא עושים בו כלום בעולם, אבל שהזמן עובר בו הכי מהר בעולם. שחיית בוקר, ארוחת בוקר, שיחות אמת, עוד שחיה, ארוחת צהרים, קריאת ספר, ושוב שיחות, והליכה, וארוחת ערב יחד, בחורף ליד האש. ומוזיקה חיה, ונוף עוצר נשימה, וחברויות אמת ומים שקופים שקופים. אהבתי כל שנייה. השהיה בסיני הכאיבה למשפחה. הם דאגו. לאבא הסברתי בשיחה אישית, קשה, שאני לא חיה ככה כדי לפגוע בהם, או לעשות דווקא. אלא כי ככה לי טוב. והיו גם אנשים שחשבו שאני בורחת. דיברתי הרבה על המילה הזו "בריחה" עם מיכל חברה טובה מהעבודה. לא הבנתי למה אני צריכה לחיות ?נכון?, כדי שהאנשים שסביבי יהיו מאושרים. מי מחליט מה ההגדרות לנכון ולא נכון.
יש קיבעון. אנשים אוהבים לראות סביבם אנשים דומים. ואם אתה בוחר בדרך אחרת, יגידו עלייך שהשתנית, או שהשתגעת, או שלא מכירים אותך. וזה מלווה במבט מוכיח, או מרחם. ובסיני הכרתי אנשים שטוב להם, ואף אחד לא מאשים אותם בבריחה, כי הם שלמים עם דרך חייהם. והם אנשים שתורמים הרבה. ויוצרים הרבה. ונותנים ולא מבקרים. ועם זה, הם חיים בחופשיות ובאושר. והבנתי שאם אני אחיה כמו שאני רוצה, לסביבה יהיה קשה, אבל בסוף הם יתרגלו. אבל אם כל החיים אני אחיה איך שהאחרים רוצים שאחיה, לסביבה יהיה טוב, אבל אני לא אתרגל לעולם. אז היום גם אני שלמה. לגמרי. וחזקה בהחלטה שלי, כי היא עשתה לי טוב. ואם מישהו אומר לי בריחה, אני מחייכת. בפנים.
אחרי כמה חודשים של אושר גדול, וחופש גדול, החלטתי לקחת את החיים קדימה. קיבלתי שתי הצעות עבודה. מקנדה ומגרמניה. ישבתי עם חאלד בחושה שלנו. הסתכלתי לו בעיניים השחורות שחורות, ואמרתי לו שננסה להוציא אותו מסיני. הלב נטה לקנדה. שם עבדה מיכל. התגעגעתי. "לאן יש יותר סיכוי שיתנו לך ויזה?? אמר שלקנדה אין. לגרמניה יש. הפור נפל. חזרתי לארץ וקיבלתי את הצעת העבודה. אז גם התפטרתי. זה היה אחרי שניצלתי את ימי החופש כעובדת. ואחר כך לקחתי חל"ת לחודשיים, כעובדת. ואז עוד חל"ת סופי ואחרון לעוד חודשיים, שבסופו לא הייתי עובדת. כי הגשתי התפטרות. ההחלטה לעזוב סופית את החיים שהיו לי לא הייתה קלה. ידעתי שאני לא חוזרת למשרד, אבל היה קשה לוותר על המשכורת והתנאים והרכב והקביעות. בעיקר הקביעות בראש. אבל וויתרתי.
ושבוע אחרי הייתי באוטו של אבא, בדרך לשדה התעופה.
הנחיתה בגרמניה הייתה קלה. כבר גרתי שם, והכרתי. חיכתה לי דירה, ועבודה וחבר בשדה התעופה. ואני חיכיתי לחאלד. שלחתי לו הזמנה רשמית, והוא הגיש בקשה לויזה בשגרירות גרמניה בקהיר. בינתיים קניתי בגדים חדשים לשנינו ושמתי בארון. את שלו בצד שמאל ואת שלי בימין. שבועיים חיכינו. והתגעגענו. הוא במצרים ואני בגרמניה. ואז הגיע הסירוב. הייתי בשוק. לא יכולה לקבל שעשיתי את הדרך הזו והשגרירות עוצרת אותנו. פניתי לעורכת דין, ולחברה הגדולה שעבדתי עבורה, ושלחנו מסמכים נוספים. שוב סורבנו. לא עזרו הבכיות בטלפון לשגריר ולקונסול ולראש מחלקת הויזות. מיסיס ילין, ווי אר סורי. שלוש פעמים הגשנו בקשה ושלוש פעמים סורבנו. זו הייתה האכזבה והבדידות הכי גדולה בחיי. בדידות כי הייתי לבד והתגעגעתי ואכזבה כי נתתי לחאלד תקווה, שלא הצלחתי לממש. כשהוא הבין כמה קשה להיות סודני, הוא איבד את מעט התקווה שהייתה לו קודם. לצערי הבנתי שלפעמים עדיף לא לקוות. סיימתי את החוזה ואחרי חצי שנה עזבתי עבודה עם המשכורת הכי שמנה בעולם, וחזרתי מקופלת זנב הביתה ולסיני.
שלוש שנים חייתי ככה. בין סיני לתל אביב. בין חאלד למשפחה.
זו הייתה אהבת אמת, אך אהבה קשה. אני כישראלית לא יכולה לנסוע לסודן. חאלד כסודני לא יכול לבוא לישראל. אהבה ללא מדינה וללא עתיד. אחרי תקופות קשות ופרדות ממושכות הבנו שאין לנו יותר מה להציע זה לזה. נפרדנו. לי היה קשה, אני מניחה שגם לו. אבל היינו מוכנים לפרידה וללהמשיך הלאה. עובדה. הכרתי את ריד די מהר. והנה אני בפאי ובתאילנד…