בתערוכה "פרכוס" משווה הגר מיטלפונקט בין מצב בנה האוטיסט ובין מציאות הכיבוש, אותה היא מציגה בלוחות קרמיים שהונחו בעשן מדורות מצמיגי הפגנות בכפר הפלסטיני קדום, ובכך יוצרת מסחטה רגשית מקוממת. צפיה דגני, לעומת זאת, בתערוכה "נהר כבר", הופכת את המקום מתוכו היא פועלת לקוסמוס שלם