תעלו על בריקדות, צאו לרחובות, תניפו שלטים, תצעקו, תצרחו, תקראו לכולם לבוא. כי לא יתכן. לא יתכן שילדים בני 16 נאספים מהרחוב בפשטות כזו. כאילו כלום. כי הילדים האלו הם הילדים של כולנו. והלב, הלב לא נותן מנוח.
יבער לבה של כל אם במדינת ישראל היום מכעס, מחימה איומה על אלו אשר מרשים לעצמם לפגוע בנערים חסרי ישע בכוונה ברורה כזו. תנו לעולם לשמוע את הצעקה שלנו. חזקה וברורה. תנו לה להדהד בכל מקום, בכל פינה. כי נמאס. נמאס שלא רואים אותנו, לא שומעים אותנו, שכבר החליטו, שכבר שפטו והענישו. שכבר קבעו. מיליוני קולות הצועקים יחד, יפתחו את שערי שמיים. הלו…. מישהו שומע?
הנערים שלנו נחטפו, אומר ראש הממשלה. ואנחנו? אנחנו אמורים לקום מחר בבוקר כאילו כלום? כאילו הילדים האלו שנמצאים, אלוהים יודע היכן, הם לא שלנו? לא קשורים אלינו? כאילו זה הגיוני כי הם גרים "שם"? זה עושה אותם פחות שלנו? או אולי פחות בני שש עשרה? זה עושה את זה שפוי יותר לאסוף מהרחוב נערים שביקשו רק להגיע הביתה?
אז איך? איך הפכנו אדישים כל כך? מה צריך לעשות עוד כדי להוציא ולנער את האדישות הזו? אלו נערים. בסך הכול נערים ולא יכול להיות שמחר בבוקר תזרח השמש ותעיר על העולם הזה שלנו, שהפך כל כך לא שפוי ועולם כמנהגו ינהג וקיץ וחופש ומונדיאל. כאילו כלום? לא הפעם. אל תחלקו ממתקים ברחוב אחרי "מעשה גבורה" של תפיסת נערים חסרי ישע מהרחוב. בטח לא מול העיניים שלנו. מישהו צריך לתת את הדין. זה לא יכול להיות שאף אחד לא ידפוק בכוח על השולחן, עד שהשולחן יתפרק והדי הרעש יגיעו לכל קצוות עולם.
כי עייפנו. מהסכסוך, מריב הדמים הזה שניטש כאן מן היום בו נולדנו וכנראה גם אחרי לכתנו. כי בסופו של יום, כולם רוצים שגרת חיים שפויה. גם כאן וגם שם. כי הלב כורע תחת הידיעה שמי שקובע את סדר היום שלנו, הם דווקא אלו שלא רוצים את השגרה הזו. כי הלב מאס. הנפש מאסה.
כי אלה הילדים שלנו.
זו לא מלחמה של שלוש משפחות. זו מלחמה של מדינה שלמה. חלק ממנה מתנהל כרגע על דפי הפייסבוק. לפחות בזירה הזו, יש לנו כוח. תפיצו, תצעקו, תסבירו, תנסו. אנחנו חייבים לשלושת הנערים האלו את הניסיון הזה. אנחנו לא יכולים להתנהג כאילו לא קרה כאן כלום, כאילו לא נפל דבר. כי במדינה משתוללת שבה הורים רוצחים את ילדיהם ובכירי השלטון מואשמים חדשות לבקרים בהתנהלות שהשתיקה יפה לה, חייבים למצוא איזשהו היגיון שאינו תלוי בדבר.
"שכב בני, שכב במנוחה,
אל נא תבכה מרה.
על ידך יושבת אמך,
שומרת מכל רע.
מילל בחוץ התן
ונושבת רוח שם…
אך אתה, בני הקטן,
נומה שכב וישן"
מאת עמנואל הרוסי