איפשהו באינסטינקט קל לי יותר ל'ברוח' שוב להורות המשותפת.
ואני אומרת לברוח כי שניה אחרי שאני מתחילה לחשוב להביא ילד לבד, רמת החרדה עולה ל-90.
איך אני אסתדר כלכלית, ואיך אני אסתדר כשאני אצטרך כמה שעות לעצמי.
ואיך אני חושבת להביא ילד למציאות כזו של לבד,
שלא בטוח בכלל שאוכל להביא לו עוד אח או אחות?
ועם כל השאלות האלו, המודל הזה של ההורות המשותפת נראה לי פתאום שוב קצת אידילי, שלוותר עליו לא פשוט לי בכלל.
אז אולי לתת שוב צ'אנס?
אז אני מודה. בשבוע האחרון נכנסתי שוב לאתר גו בייבי, ופתחתי שוב פרופיל, ולמרות שרשמתי שאני מעדיפה גיי , פנו אליי בעיקר סטרייטים (שמבחינתי זה היה No No, במיוחד אחרי שיחת טלפון עם בחור סטרייט אחד שממנו הבנתי שיש תמיד ציפייה לזוגיות שתתפתח גם אם זה לא נאמר במפורש).
וככל שהימים עברו, התחלתי להבין שאני פשוט לא מסוגלת ללכת שוב בדרך הזו. לא עכשיו.
ככל שחשבתי על זה, הבנתי שהאידיליה הזו שיש לי בראש, של הורות משותפת, היא באמת כמו שהיא ? אידיליה.
אף אחד לא חותם לי שהבחור שאכיר עכשיו, גם אם אני אקפיד להגיד את כל מה שחשוב לי מהתחלה, וגם אם אני אשים את הדברים על השולחן לגבי מי אני ומי הוא, וגם אם אני אלך לעורך דין ונסגור הסכם שהוא הכי נכון עבורי, גם אז אף אחד לא חותם על זה שגם אם הכל יסתדר עכשיו ובשנה הקרובה, ששום דבר לא ישתנה אחר כך.
אז נכון שגם בזוגיות זה ככה. אבל זה גם אחרת. כי קודם כל החיבור בא ממקום אחר. של אהבה.
וגם אם מתגרשים ונורא כועסים ונפגעים בזמן הזה, עדיין, בסוף את יודעת שהילד ישן אצל מישהו שישנת איתו באותה מיטה וחיית איתו באותו הבית ואת מכירה אותו באמת. אז היכולת לסמוך על הצד השני, נראית לי במקרה הזה קצת יותר גבוהה.
ולא שזה מונע מקרים שפתאום את שומעת עליהם של גירושים שמנצלים את הילדים כדי להשיג דברים ועל אומללות הילדים במקרים מסויימים. אז בהורות משותפת? שאת לא באמת מכירה את הבנאדם כי את לא גרה איתו אפילו יום??
זה רק חידד לי את העובדה שאני חייבת חייבת להכיר מי האדם שאיתו אני הולכת להביא ילד.
ובהורות משותפת, כדי להכיר באמת, אז או שיש לך מזל ואת מתחברת עם ידיד שלך שאת מכירה שנים, או שאת צריכה להשקיע המון זמן ותקופה כדי להכיר, וזה גם לא לגמרי.
יכול להיות שאם הייתי יותר צעירה הייתי מוכנה להשקיע עוד שנה כדי להכיר, אבל הזמן אצלי דופק, ואני לא מוכנה לעכב את התהליך יותר ובטח לא להמר. זו החלטה יקרה מדי וכמו שאומרים, החלטה לכל החיים.
אז לבד?
אני מתחילה להפנים שזו הדרך. אז אולי יהיה לי קשה כלכלית, אז כנראה שאצטרך לתעדף דברים אחרת, ולוותר על המנוי לחדר כושר או על ארוחות ערב מרובות בחוץ. הרי סה"כ אני עדיין משתכרת יותר ממשפחה ישראלית ממוצעת.
וזה נכון שההורים שלי לא יכולים לעזור לי כלכלית, אבל הם בטוח ישמחו לעזור לי ולהיות עם הילד, בטח כששתי הנכדות האחרות שלהן חיות בארה"ב. ואולי זה אפילו יחזק את הקשר שלי איתם, שהיום הוא די מרוחק.
מה שאולי יותר מפחיד אותי בלהביא ילד לבד, זה בדיוק זה. הלבד.
הלבד שלי עם הילד. בודד משהו.
אבל אני מתחילה להבין שהפחדים האלו זה כי אני מסתכלת על הכל מנקודת המבט של היום.
הרי עוד שנה או שנתיים הכל יכול להיות אחרת. אולי תהיה לי בכלל זוגיות (אני מאד מקווה!!) ואולי גם לצד השני יהיו ילדים ואז זה כבר לא יהיה רק אני והילד אלא נהיה משפחה. משפחה אולי קצת אחרת אבל משפחה..
וגם הבנתי שיש קבוצות של אמהות חד הוריות שעוזרות אחת לשניה. ובכלל שברגע שיש לך ילד אז את מתחברת עם הורים של הילדים שנמצאים באותו גן של הילד.
וגם יש לי את החברים שלי היום.
בקיצור, אני מתחילה להבין שכל הפחדים שלי, זה בעיקר זה. פחדים. מהלא נודע.
ובעיקר, אני מבינה שבבטן, האינטואיציה מכוונת אותי לילד לבד.
אז קיבלתי החלטה.
אני מביאה ילד לבד.
לוקחת אויר. וואוו.
ומה עכשיו? איך מכאן??