"המטומטמת הזאת! אף פעם היא לא עושה מה שאומרים לה!" כועסת תמר.
בואי, תספרי לי מה קרה, ותנשמי קצת קודם, אני אומרת ומגישה לתמר כוס מים.
תמר מגוללת סיפור שעיקרו ? השותפה שלה לצוות, נטע, בוחרת שוב ושוב לעשות דברים בדרך שלה, מה שמוביל לאווירה של מתח בלתי פוסק בין השתיים. חתול ועכבר, במהדורה עדכנית מבית היוצר של משרד העמותה ששתיהן עובדות בה בתפקידים בכירים.
"מה כל כך מרגיז אותך?" אני מנסה לברר.
למרות כוס המים ומילות ההרגעה המתוחכמות שלי, תמר נראית כמו סיר שמבעבע רגשות כעס ותסכול, במקום מרק רותח.
"כל מה שהיא עושה מעצבן אותי. לשמוע את הקול שלה בבוקר, עם החינחונים שלה, מעצבן אותי. השעות שהיא מבזבזת בלהתנחמד לכל אחד, במקום לעשות את העבודה, חוסר הענייניות שלה ? זה מוציא אותי מהדעת!!!"
לא משנה מה הנסיבות ? לכולנו (טוב, חוץ מאולי לכמה יוגים ולדלאי לאמה) יש רגעים שבהם אנחנו מבעבעים כאותו מרק רותח? מלאי כעס ותסכול שמקורם במשהו שקרה ? או במישהו שעשה משהו, התנהג איכשהו.
מה עושים עם זה?
חשוב לדעת מה הדברים שגורמים לנו להתרגז, להפגע, או להרגיש כל כך מתוסכלים, או חסרי אונים. מה בדיוק גורם ללחיצה הזאת על הדק הרגשות השליליים. אבל, זה עניין של תהליך.
הצעתי לתמר לעשות תרגיל פשוט שכולנו יכולים לבצע בכל עת: להכנס לנעליים של האחר (נטע), ולענות בגוף ראשון ( כאילו היא נטע) על שלוש השאלות הבאות:
- מה אני חושבת על המצב?
- איך אני מרגישה לגביו?
- מה אני רוצה?
תמר התפתלה קצת, אבל בסופו של דבר, בגלל שהעצבנות הכמעט תמידית שלה הופכת עת ימי העבודה שלה למתישים ולא נעימים, הסכימה.
"אני חושבת שתמר משימתית בקיצוניות. היא משדרת תכליתיות ותחושת סדר ? ואף פעם היא לא מקדישה שום זמן לשיחות אישיות. היא כמו מכונה, באה, מדברת עם מי שצריך ממוקדת למטרה, בלי שום התעניינות במי הם ומה הם ומה הם רוצים וזה כולל אותי. אנחנו עובדות יחד והיא לא יודעת עליי כלום. לא מעניין אותה. אין לה חיים נראה לי." אומרת לי תמר, עיניה עצומות, בתשובה על השאלה הראשונה. ובעודה מסיימת את המשפט האחרון היא מחייכת אליי.
"ממזרה. טוב, וואללה, אני בטח נראית לה אנאלית לגמרי". היא מהנהנת, שותקת לרגע. וממשיכה לתשובה מספר שתיים:
"אני מרחמת עליה. חבל לי עליה ועל זה שרק עבודה ורק השגת מטרות חשובים לה. אני גם מרגישה שלא אכפת לה ממני וזה מעליב. היא מתנשאת ואני יודעת שזה רק בגלל חוסר בטחון, וההישגיות הזאת שלה".
אני מבקשת ממנה להמשיך למרות שהיא רוצה להתחיל לתאר מה היא מרגישה לגבי מה שהתגלה לנו.
"אני הייתי רוצה שהיא תתחבר אתי קצת, תתרכך, תקדיש קצת יותר זמן לאנשים שהיא עובדת אתם ותתעניין בהם ? לעשות את הכל יותר נעים ואנושי, יהיה פשוט יותר כיף. אני מחפשת בשעות הארוכות שאני מבלה פה ליהנות, ולעשות משהו משמעותי זה לגעת באנשים. אני רוצה לגעת בהם." היא עונה לשאלה שלוש.
"אני המטומטמת!" היא נאנחת. מה, אני כל כך עיוורת? היא נאנחת.
"לא יותר מכולנו", אני מבטיחה לה. גם אני מכירה מקרוב, ולא מחבבת בכלל, את מסעות הצדקנות שלי כשמישהו לוחץ לי על ההדק. למדתי עם השנים ממה ההדק שלי נלחץ. ועדיין אני צריכה לפעמים להזכיר לעצמי לעבור לרגע לנעליים של השני, לעמוד שם לרגע ? ולראות הכל מחדש.
תנסו.