הוא כבר לא

"יונתן כבר לא יראה אותנו מתכערים. "לעולם לא נהיה יפים יותר מעכשיו," 

הוא תמיד היה אומר, ואני הייתי שואל אם זה אמור לעודד, כי זה לא. 

תגיד, אתה דפוק? איך אתה לא מכיר את המשחק הזה? לא יכול להיות שאתה 

לא מכיר. זה נקרא "הוא כבר לא", וזה מה שכולם משחקים כשנהרג להם חבר. 

זורקים את השם שלו לחלל האוויר וכל מי שמסביב צריך להשלים את המשפט, 

לומר מה הוא כבר לא. רצים עם זה שעות לפעמים." 

(מתוך "אם יש גן עדן", רון לשם)

 

64, זה מספר חיילי צה"ל שנפלו במהלך הלחימה במבצע "צוק איתן". 

שניים מתוכם אני מכירה דרך סיפורים של חברות, שלא מאמינות שגם הן 

עכשיו חלק ממעגל השכול. בניסיון להרים מעט את מצב הרוח שלהן, 

החלטתי לספר להן על המשחק הזה, עליו קראתי לפני חמש שנים במהלך 

משימת הגנת ישובים בעוטף עזה, כמה אירוני. "אולי זה יעזור לכן לזרוק לאוויר 

כמה משפטי "הוא כבר לא". אני יודעת שזה נשמע נורא, אבל אין באמת 

נוסחה מדויקת להתמודדות עם כל הכאב הזה", ניסיתי. שתיהן הביטו בי 

בשתיקה רועמת, ונראה היה שוויתרו עוד לפני שבכלל ניסו. 

 

ואז לפתע היא לחשה בשקט, "הוא כבר לא יצחק עליי שבגיל 25 אני 

עדיין הולכת עם אמא לבדיקות דם, שתחזיק לי את היד כדי שלא אתעלף". 

חייכתי. "הוא כבר לא יוסיף חמש כפיות סוכר לקפה שלו", השלימה השנייה. 

"הוא כבר לא יטוס לטיול שתכנן באוסטרליה, וטוב מאוד כי אני לא יודעת מה 

הייתי עושה בלעדיו שישה חודשים", נפלט לה מבלי ששמה לב. "הוא כבר לא 

יספר לי איך היה בדייט השלישי עם יעל, וחבל, כי דווקא נראה לי שהתחיל 

שם משהו מעניין". "הוא כבר לא יאמר לי שאני חייבת לעשות משהו עם 

הכישרון הזה שלי", אמרה ומזגה לעצמה כוס יין נוספת, 

"דווקא טוב המשחק הזה, תורך".

 

הוא כבר לא ינסה לארגן משחקי כדורגל במגרש של התיכון בו למדנו, 

ויתבאס שחצי מהחברים מטיילים עכשיו בדרום אמריקה, והחצי השני עצל 

מידי בשביל להתנתק מהמזגן. הוא כבר לא ישאל אותי מה זאת האפליקציה 

החדשה הזאת שכולם מדברים עליה, "נו, זאת עם הסודות",

ולמה אנשים עסוקים כל היום בסמרטפון שלהם, ולא יוצאים לטייל בארץ 

המשגעת הזאת שלנו? הוא כבר לא יתחיל עם בחורות וישבור לי פעם אחר 

פעם את הלב, מפספס את זו שעומדת ממש לידו, ורק מחכה שיבחין בה. 

הוא כבר לא יפתיע אותי באמצע משמרת עמוסה, וישאל עם חיוך רחב מאוזן 

לאוזן, "מה בא לך לאכול?", ואז יקפוץ לקונדיטוריה שממול ויקנה לנו ארבעה 

מאפים, ואחד לקבצן שבכניסה. הוא כבר לא יבכה על ארבעה מחבריו שאיבד 

מהפלוגה, כי הם איבדו אותו כמה ימים לפני כן. 

הוא כבר לא יצטרך להתמודד עם הכאב הזה, ולא להבין איך החיים מסביב 

ממשיכים כשאצלנו הכל נעצר. 

 

הוא כבר לא ימציא לחנים חדשים על הגיטרה שלו, זו שתמיד נשא על הגב. 

הוא כבר לא יסמיק כשיגיע החשבון וכדי לחבר את המספרים הוא יפתח 

את המחשבון. הוא כבר לא יתחתן, ולמרות שתמיד אמר שזה לא מעניין אותו 

ושזה סתם מסמך מיותר, אני יודעת שעמוק בפנים הוא כן ציפה ליום הזה, 

וחלם לבנות משפחה ולהיות בעל שונה מזה שגידל אותו. 

הוא כבר לא יצחק עליי שאני נוסעת בעיר על קורקינט ממונע, ועדיין עושה 

יותר קילומטרז' מכל החברים שלו ביחד. הוא כבר לא יבקש בשבילי 

מהמלצרית מזלג, כי מכיר אותי ואת השריטה שלי לא לאכול קינוח בכפית. 

הוא כבר לא יעבור לגור מחוץ לבית, ויבנה חדר אקוסטי כדי שהלהקה תוכל 

להתאמן מסביב לשעון, בלי להפריע לשכנים. 

הוא כבר לא ירמה אותי במונופול ביום כיפור.  

 

הוא כבר לא ילמד אותי דברים חדשים, בכל פעם שנצא לטייל. 

כמו הפעם ההיא שהירח זרח בשמיים, והוא אמר לי שזה לילה שבו אי אפשר 

לצאת למארב. או אז כשברדיו התנגן השיר "גג" של הג'ירפות, והוא סיפר לי 

שלמרות מה שחושבים, השיר בכלל נכתב על החתולה של הסולן. 

הוא כבר לא יתחיל ספר חדש, ויקרא את העמוד האחרון לפני הראשון. 

הוא כבר לא יתלונן שאחרי כל מקלחת שלי, מפלס הכנרת יורד בשלושה 

סנטימטרים. הוא כבר לא יירדם לפניי בלילה, וינחר בקולי קולות. הוא כבר 

לא יבשל ספגטי ברוטב עגבניות, וישרוף את כל המחבתות שלי מאיקאה. 

הוא כבר לא יקרא לי 'סבתא', כי בשישי בערב אומר לו שאין לי כוח לצאת 

לרקוד. 

 

הוא כבר לא ימשיך לשלב הבא במיונים לשליחות מטעם הסוכנות היהודית, 

ויתקשר אליי לילה לפני הראיון עם חששות לעזוב את ההורים והחברים 

לשנה שלמה. הוא כבר לא יצחק שככל שהוא שותה יותר אלכוהול כך 

רמת האנגלית שלו משתפרת. הוא כבר לא ירים אותי על הכתפיים בהופעות 

בפארק הירקון, כי עם המטר חמישים ושניים שלי אני לא רואה כלום. 

הוא כבר לא יעביר לאמא שלו לחשבון כל ראש חודש חצי מהמשכורת 

הצבאית שלו, כי הוא יודע שהיא צריכה, גם אם היא לא אומרת. 

הוא כבר לא יחכה לי רבע שעה למטה, ויסמס לי שארד כבר, 

ושאני הכי יפה בלי כל האיפור המיותר הזה. 

 

שישים וארבעה מהם כבר לא ידעו איך חברים שלהם נלחמו שם בשטח, 

ואיך תוך כדי סיוע של חיל האוויר, רצו בחזרה פנימה בלי צל של היסוס 

וחילצו אותם, כי ידעו שאין דבר כזה לחזור הביתה בלעדיהם. 

כדי שיהיה לאן לעלות כל שנה עם החבר'ה, כדי שאמא ואבא יוכלו ביום 

מן הימים לסגור מעגל. כדי שאוכל לשבת על ידך ולספר לך על בן הזוג 

החדש, על הצעת העבודה מחו"ל שאני מתלבטת אם לקחת, 

ואולי יום אחד אעלה עם הילדים שלי לכאן, ואכיר להם אותך. 

רק שלא אספר להם על כל מה שאתה כבר לא תהיה, 

אלא אנדוד בסיפורים על כל מה שאתה כן.