זה היה רגע מבעית, משתק ומבלבל מאוד. כל אישה מכירה את הגוף שלה עד הפרט הקטן ביותר,
כל בליטה, כל סימן מתיחה וכל נקודת חן. אנחנו המין המודע יותר, ללא ספק, לעצמנו ולסביבה שלנו.
ובכל זאת, באותו הרגע, למרות שעמוק בפנים ידעתי שהגוש הזה לא היה שם שבוע לפני כן,
הרגעתי את עצמי ותירצתי שזו ודאי העייפות, שאני מדמיינת, ובינינו, מה כבר הסיכוי שזה יקרה
בגיל כל כך צעיר ודווקא לי?
כל זה קרה בזמן שבפייסבוק הועלו מאות סטטוסים פיקטיביים של נשים שתייגו את עצמן בדרך ליעד
בעולם אליו תמיד רצו לטוס, כחלק ממהלך שיווקי להעלאת המודעות לסרטן השד. הרגשתי חלק מסרט.
לאחר מחשבה, את הטיסה לתאילנד החלטתי לא לבטל, הרגשתי שאנחנו צריכות את הבריחה הזאת
מהמציאות, רגע לפני שהחיים האמיתיים מתחילים.
מהרגע ההוא במקלחת, ועד תוצאות הבדיקה הסופית, חלפו ארבעה חודשים של חוסר ודאות,
שעות רבות בהן התהפכתי מצד לצד במיטה, לא נרדמת ומרגישה את הלב מאיץ עם כל תסריט שהראש מקרין.
ארבע בדיקות, ארבעה זוגות ידיים ממששות, שני צילומי אולטרסאונד ומחט עבה אחת, כדי לקבוע:
?ובכן, הגוש הוא גוש", מסביר לי הד"ר, "לא פחות אבל גם לא יותר. זה טוב שבאת ובדקת
ושאת מודעת, זה חשוב מאוד בכל גיל. אנחנו נמשיך לעקוב אחריו, ונמשיך לוודא, אבל בגדול ?
אין לך מה לדאוג?, סיכם.
סבתא שלי בת ה-85, נבדקה בכל שנה במשך ארבעה עשורים. מה הסיכוי, אם כן, שבגיל שבעים,
דווקא בשנה הראשונה שבה היא מחליטה שהגיע הזמן לדלל את כמות הבדיקות והנסיעות למרפאות השונות,
יגלו לה גוש מסיג גבול? גילוי נאות: סטטיסטיקה ואני לא החברות הכי טובות.
ידעתי את זה עוד לפני לימודי התואר, והוכחתי את זה לעצמי מחדש גם בקורס.
אבל כשמאחורי המספרים והנתונים עומדים לפתע האנשים שהכי יקרים לך, אז – נופל האסימון.
סבתא ניצחה את הסרטן בנחישות וקור רוח שתפסו אותי בהפתעה, כנראה שניסיון החיים והחוויות
שעברה בחלוף השנים הכינו אותה למאבק הזה. אנג'לינה ג'ולי, שחקנית ומודל חיקוי עבור נשים בכל העולם,
הפתיעה את כולנו בשנת 2013 כשחשפה כי לאחר שרופאיה בישרו לה כי קיים סיכון של 87% שתחלה
במחלת סרטן השד, עברה ניתוח מניעתי מורכב ומעורר שאלות, וכרתה את שני שדיה.
התקשורת לא נחה לרגע והמשיכה לסקר את המהלך, סיפקה ראיונות עם הרופא המנתח,
ומקורבים של השחקנית, שציירו תמונה לא פשוטה על ההחלטה של ג'ולי להביט לפחד בעיניים,
ולהשיב מלחמה.
כשנכנסתי אל חדר הבדיקה, לפני שנה, וחיכיתי שההרדמה המקומית תתחיל להשפיע,
הרופאה ושתי האחיות שעמדו לידי הביטו בתצלומים של חיילת בת עשרים שנבדקה לפניי.
פגשתי אותה במסדרון, כשחיכינו יחד כל אחת לתור שלה. לא יכולתי להבחין בדרגות שלה,
שכן הן הוסתרו מתחת לסוודר שלבשה, אבל לפי צבע המדים הדהוי ממאות הכביסות שעברו,
הנחתי שהיא לקראת שחרור. כשנכנסה אל חדר הבדיקה שלחתי אליה חיוך, הרגשתי שהיא צריכה את זה.
ברגע אחד של חוסר טאקט מוחלט, אולי כי שכחו שאני שוכבת שם, ואולי כמות המטופלות שנבדקות מידי
יום גורם לתהליך להיות קר ומנותק מן הרגש, קבע הצוות הרפואי שלידי בקול רם, שהגוש של החיילת
הוא "גוש-גוש", כלומר לא פחות וכן יותר. אני מקווה שהיא מיששה בזמן, חשבתי לעצמי.
ושגם לה יהיה תאילנד, ויום הולדת 23, ולימודי תואר ראשון.
"החיים מגיעים עם אתגרים רבים", אומרת ג'ולי בראיון על הקרב האישי שלה, "ואלו שלא צריכים להפחיד
אותנו הם אלו שאנו יכולים לשלוט בהם". בנימה אישית יותר אני רוצה לומר לך, שקוראת את הכתבה הזו,
קומי, לכי לחדר המקלחת, שימי ברקע את השיר שאת הכי אוהבת,
שטפי מעלייך את היום העמוס ואת המחשבות, ותמששי את הציצים שלך יותר.