ביומיים האחרונים התחילה להסתובב ברשת אפליקציה חדשה: מישהו לריב איתו. האפליקציה הזו מייצרת מרחב חופשי אך אנונימי למריבות ימין-שמאל למי שטרם מיצה את העניין.
מדובר בפלטפורמה של צ'אט נטול זיהוי אישי, כאשר בתחילה אתם מתבקשים לבחור מאיזה צד אתם: ימין או שמאל. משבחרתם, המערכת מאתרת עבורכם משתמש אנונימי נוסף שנכנס למערכת, כזה שהוא בדיוק מהצד השני. ברגע זה, המערכת מזמינה אתכם לריב, או כפי שכותבים יוצרי האפליקציה: "בשיחה אנונימית לחלוטין תוכלו לגשר על הפערים הגדולים שבמדינת ישראל או להעמיק את השסע להנאתכם. הריב מיצה את עצמו? תעברו לאיש הבא שאיתו תוכלו לריב בחירוף נפש על העמדות שלכם". במסגרת הצ'אט החסוי הזה, הדבר היחיד שמבדיל ביניכם הוא הכינוי שלכם: ימני בכחול, שמאלני באדום.
אז אני בוגדת, אזכה להיאנס או אמות ממחלה?
אז נכנסתי אתמול בערב לשחק קצת באפליקציה. אמנם קצתי בשנים האחרונות בתיוגי הימין והשמאל ובהפרדה הזו, ובכלל אני לא נוהגת להגדיר את עצמי (אינני ימנית וגם מחנה השמאל הישראלי אינו מייצג אותי, כך שאני נטולת בית פוליטי ואם כבר הגדרה, אז אני "חברתית"), אבל לצרכי השעשוע והריב, בחרתי בצד השמאלני של המפה. הרי דעות בכל מקרה יש לי, והיה לי ברור שזה עניין של דקה עד שניגע באיזה מחלוקת בוערת. יצאתי לדרך כשאני סקרנית לראות מי ישלח אותי לעזה, מי יאחל לי להיאנס או מי יגיד לי שאני עוכרת ישראל, בוגדת, או שם של מחלה קשה.
בזמן שהמערכת עמלה על איתור ימני אקראי שאריב איתו, נכתב לי על המסך: "ממתין לימני פאשיסט". לימני בצד השני חיכה הכיתוב: "ממתין לשמאלני מניאק". התחברנו. השיחה הראשונה הייתה קצרה. נקלעתי לשיחה עם מישהי צעירה ("אני בת") שבה די מהר היה ברור שיש לנו עולם ערכי שונה ("ערבים הם חמורים". "מה זאת אומרת חמורים? יש להם זנב? יש להם ארבע רגליים? הם לא בני אדם?". "הם בני אדם. אבל הם ערבים", חתמה וניתקה את השיחה). אז עברתי לשיחה הבאה, כשה"שמאלנית המניאקית" שבי ממתינה ל"ימני הפאשיסט".
עלה מולי בחור. הוא ישב במשרד וחיכה לסיים איזה דוח, ומתוך שיעמום הוא נכנס לאפליקציה. השיחה התחילה בקנטרנות ועוקצנות קלה מצידו, בכל זאת הוא בא "לריב". ואז אמרתי לו שאני בדיכאון. הוא שאל ממה. ואמרתי לו שמכל המלחמה הזאת וכל מה שקרה כאן לאחרונה מדכא אותי. אמרתי שקשה לי עם המוות שיש בשני הצדדים. להפתעתי הוא לא נזף בי שאני חסה גם על ילדי עזה, ובמקום זאת הוא ניסה לעודד אותי ואמר: "העם שלנו עבר כבר דברים קשים, נוכל להתמודד גם עם זה".
התחלנו לדבר על המלחמה. דיברנו על המנהרות ועל איומים ביטחוניים והישגים צבאיים והסדרים מדיניים והגענו (מהר) עד לאבו מאזן ומה צריך היה לעשות איתו עד היום או לא. תוך כמה משפטים פסק: "את מניחה הנחות שגויות". "אתה לא עונה לשאלות שלי", החזרתי, "תנמק!".
טוב, מותק, כבר מאוחר
אני לא זוכרת בדיוק איך זה קרה, אבל פתאום הוא זרק משהו על שיר שהוא בדיוק שומע שקשור לשיחה שלנו. מפה לשם התחלנו לדבר על מוזיקה, והתברר שכל הקונספציות שלנו אחד על השניה (ולהפך) קרסו וצנחו לריצפה בחבטה עזה. ופתאום המכשפות, מאיר אריאל ו"נשקי אותי" של סיוון שביט חיברו בינינו. והי! מתברר שנינו מנגנים את זה בגיטרה בסולם G, ובכלל מי זוכר שבאנו לריב אם אפשר לדבר על מוזיקה ועל החיים.
השיחה באפליקציה הסתיימה פתאום תוך שהוא כותב לי: "טוב מותק, כבר מאוחר" ומסביר שהוא מאחר לחברים אבל יש לו תירוץ: "פגשתי שמאלנית מקסימה". ובזמן שאני מסמיקה (ונעה באי נוחות מול התיוג שלי) הוא הוסיף: "ולחשוב שהייתי צריך לריב איתך…".
אחרי שהרגשתי כישלון גמור בתחום חרחור ריב ומדון, ניסיתי לבדוק מה היה שם בשיחה שאפשר לנו לצאת מהמגירות המוגדרות והסטריאוטיפים ההדדיים. גיליתי שכשדיברנו על עקרונות ומדיניות ואידאולוגיה וכל הטררם של השיח המדיני-ביטחוני – נסגרנו כל אחד עם המשפטים והשטאנצים שלו. נדמה היה שזה אפילו משעמם לומר שוב ושוב את אותם מסרים מייגעים. אבל כשסיפרתי לו שאני בדיכאון, כשאמרתי לו מה אני מרגישה (בניגוד למה שאני חושבת) – הלב נפתח. משהו קרה שם. ובעקבות הדיכאון שלי, ומילות הנחמה שלו, באו אחר כך גם צלילי המוזיקה שהורידו את חומות ההפרדה המלאכותיות בינינו, והשאירו אותנו שני אנשים שיש להם על מה לדבר. תמיד.
האמת היא שאני לא יודעת מה מפתחי האפליקציה "מישהו לריב איתו" התכוונו לעשות עם הרעיון הזה, אני גם לא יודעת מה הם דמיינו שיכול לקרות כשימנים ושמאלנים נפגשים באנונימיות. האם המיזם הקטן הזה נועד כדי להוריד את גובה הלהבות בשיח הציבורי ולשחרר קיטור? האם זה נועד כדי לאפשר מרחב בטוח לשיחה פתוחה וגלויה שבו אולי אפשר יהיה לצאת מדפוסי העוינות והשנאה? אם יש משהו שאני רואה ב"מישהו לריב איתו", זה איך דווקא בחסות האנונימיות בשילוב התיוג המפריד של ימין ושמאל – הצלחנו לצאת מהתוויות האלה המרדדות האלה. הצלחנו לצאת מהדיכוטומיה הפשטנית ולראות את המורכבות שיש בנו. והצלחנו ולדבר. ממש לדבר. ואפילו לחבב זה את זו רחמנא ליצלן.
באנו לריב ויצאנו חברים.