טיטי איינאו, ילידת אתיופיה, עלתה לישראל עם אחיה בגיל 12, הוריה נפטרו לפני עלייתה ארצה. גדלה בנתניה, שירתה בצה"ל כקצינה וזכתה בשנת 2013 בתואר "מלכת היופי של ישראל". הצליחה במהלך "שנת היופי" שלה להעלות את קרובי המשפחה שנשארו באתיופיה.
8:30
בוקר טוב:) בבוקר אני שותה קפה שחור או נס קפה, כשאני צריכה לקום מוקדם ומחכה לי יום עמוס אני בדרך כלל אבחר קפה שחור חלש. מה שחשוב לי בקפה של הבוקר, זה לשתות עם כוס שקופה. ככה אני אוהבת, שאוכל לראות דרכה את צבע הקפה. השקיפות של הכוס, ההתבוננות בצבע היא חלק מהטקס שלי. אני מלווה את הקפה שלי עם עוגיה אחת, במקרה של היום שלי הפעם זו הייתה עוגיית אוריאו. נכון, זה לא ממש ארוחת בוקר.
אני לא אוהבת למשוך את הרגע שבין ההתעוררות לרגע שאני קמה. אני תמיד קמה מהר מהר, כי אם אני נשארת לרבוץ במיטה אחרי שהתעוררתי, יש לי כל היום עייפות מיותרת כזאת. עם השנים פתחתי את זה כשיטה – פשוט לקום מיד מהמיטה – נראה לי שזו עצה טובה לכולם.
9:30
אני נכנסת לאוטו כדי לנסוע ללימודים, אני סטודנטית לממשל וקיימות, וכרגע אני בתקופת מבחנים ועכשיו אני בדרך ללמוד וגם לפגוש את החברים שלי ללימודים. תוך זמן קצר, אני מגיעה ללימודים, אני ב"מוד" רציני, כמו שרואים – יושבת ולומדת. יש לי קבוצת לימוד עם חברים (לא רואים אותם בתמונה, אבל הם איתי פה). תקופת מבחנים זו התקופה שאני הכי אוהבת בלימודים שלי, כי זה אומר שבאתי, למדתי את הקורס ברצף, הנה המבחן וזה מאחוריי. כשזה ציון טוב אז זה עוד יותר מרגש, כמובן (:
10:00
זו קבוצת הלימוד שלי, החברים שלי, אבל לא תמיד הם לבושים ככה מושקע, הם פשוט בדרך לכנס, ואני נשארת כאן ללמוד לבד.
12:30
רגע לפני שיעור – עושים שטויות ופרצופים. מותר, לא?
14:00
בגלל המצב הבטחוני והפצועים ששוכבים בבתי החולים – החלטנו – החברים שלי ואני, לרדת לדרום, לבית חולים סורוקה, כדי לשמח את החיילים הפצועים שמאושפזים שם.
יעל, חברה שלי, אמרה כשתכננו את הנסיעה, שהחיילים לא צריכים אוכל, שכבר הביאו להם כל כך הרבה בשפע, שאולי במקום אוכל נביא להם ספרים. יצרנו קשר עם מישהי בדרום שחיפשה לתרום ספרים במצב מעולה, לקחנו ממנה משהו כמו 50 ספרים בדרך, והפלגנו לדרכנו. כולם יצאו ככה מרוצים – יופי של פתרון.
14:30
בדרך לבאר שבע, יעל אמרה שהיא אף פעם לא שמעה אזעקה והיא מאד מקווה שזה לא יקרה בדרך לשם. החמאס, כמובן, החליטו לעשות דווקא והאזעקה תפסה אותנו ממש באמצע, בלי מקום להסתתר בכלל. יצאנו מהאוטו והסתתרנו בין הצמחים והעצים. ותעדנו את היירוט שהיה ממש, אבל ממש, מעל הראש שלנו. פחד, זה בעיקר מה שהרגשנו.
15:30
אחרי חווית האזעקה, מתקפת הטילים, היירוט ושעה וחצי של נסיעה, הגענו לסורוקה. היה מרגש להיפגש עם הלוחמים האמיצים. הם לא רק גיבורים בעיניי, הם גם היום מחויבים לגמרי לכל מי שבא לבקר או עבר לידם. לכל אחד הם מספרים את הסיפור שלהם, מה עבר עליהם, ולא מתעייפי. הם גאים מאוד בחברים שלחמו לצידם, הם מספרים בעיניים נוצצות על על רוח הלחימה ועונים בסבלנות לכל שאלה ששואלים אותם.
בית החולים היה מלא במבקרים – כולם באו לתמוך ולחזק ולהיות ביחד. החדרים היו עמוסים באוכל (מזל שלא הבאנו עוד), ואפשר היה לראות גם המון מתנות ששלחו אנשים מכל קצוות הארץ, אנשי שהם בכלל לא מכירים – כדי לחבק אותם ולעודד אותם. זו גאווה ישראלית אמיתית – ומיותר לציין שכבר הרבה זמן לא התרגשתי ובכיתי ככה כמו באותן שעות בסורוקה.
18:00
אני נוסעת הביתה, כדי להיות עם המשפחה. אני עמוסת חוויות, מהנסיעה שהופסקה ע"י מתקפת טילים, היירוט, מהמפגש עם החיילים ועם כל האנשים הטובים שבאו לבקר. איך שאני פותחת את הדלת, אני רואה פתאום את אח שלי יושב בסלון וצופה בטלוויזיה – הייתי חייבת לצלם את זה כי הוא פשוט ישב שם עם משקפי שמש. זה היה כל כך מוזר ומצחיק שפשוט התפוצצתי מצחוק – זה היה כל כך משחרר וטוב אחרי היום שהיה.
ועוד הפתעה שחיכתה לי – היתה ביקור נעים של המלאכיות שלי, אליאן הקטנה ודודה שלי, שהיא כמו אחותי. אין יום שאני לא רואה אותן, הן גרות קרוב ואני מאוד אוהבת את הבובה הקטנה של המשפחה שלנו. נכון שהיא מהממת?!
18:00
נחה קצת בבית, אני זקוקה למנוחה הזאת כדי שאוכל לעשות את האימון שלי. אני משתדלת לרוץ לפחות 3 פעמים בשבוע, ואם יש לי זמן, אז אפילו יותר. האימון שלי כולל 8-10 ק"מ. הריצה היא חלק מאורח החיים הבריא שלי וזו הדרך שלי לשמור על הבריאות והגוף. בעניין הריצה אף פעם אין תירוצים. תמיד אהבתי לרוץ – זה הספורט הקבוע שלי ואני לא מוותרת עליו ועל ההרגשה הטובה שמתלווה אליו.ממליצה בחום, לכל אחת.
20:00
הריצה שלי נמשכת כשעה ואני חוזרת ממש גמורה מעייפות. ובהתחשב ביום הלא פשוט שעבר עלי, מבחינה רגשית אני ממש מכינה את עצמי לשינה מוקדמת. ועוד יותר בגלל שמחר אני צריכה לקום מוקדם לצילומים.
אחרית דבר:
אחרי שסיימתי את תפקידי כמלכת יופי של ישראל לשנת 2013, יש לי אמנם יותר זמן, אבל העבודה שלי לא השתנתה. גם היום אני נוסעת להרצאות ברחבי הולם. השנה שעברה היתה מדהימה – צברתי כל כך הרבה חוויות ולמדתי המון וייצגתי את המדינה שאני כל כך גאה ואוהבת אותה. היום אני מנסה להסתגל חזרה לחיים של סטודנטית רגילה.
אני מסתכלת על היום שלי: הוא התחיל עם השקט של הקפה על הבוקר בדיוק כמו שאני אוהבת, נסגר עם הריצה שאני כל כך אוהבת. הלימודים והחברים שלי הפכו להיות חלק משמעותי בסדר היום ובחיים שלי, ובעצם כמו כולם – בגלל המלחמה, עשיתי משהו אחר. הביקור בבית החולים היה משהו מאוד מיוחד בשבילי – לפגוש אותם ואת החלק היפה של עם ישראל, להתחבר למשהו משותף שעובר על כולנו.
אני מקווה שהצלחנו לעודד את החבר'ה הנהדרים האלה ולהעביר את החיבוק הגדול שכל כך רצינו לתת. יצאתי לתעד יום אחד בחיי –ויצא שאת היום הזה לא אשכח לעולם.